"יפה לך ככה, פזור"
(מיקו משנה סדרי עולם)
רפלקס ההקאה שלי כבר מתורגל. אלו החיים עם מיקו, הקאבוי העירוני שלי. חסר נימוסים, חסר חוש אופנה, חסר הכנסה שלא מגיעה בשטרות מגולגלים מתא מטען של מישהו, אבל מה - גבר! אתם צריכים לראות את שנינו, מתהלכים במדרחוב בגאווה. גופי הקוקטי דחוף תחת זרועותיו המגודלות, אייפון-סיגריות-מפתחות-ארנק-מצית בידו הענקית ("תיק, מותק? למה שאני אלך עם תיק, מה אני, אומו?") ואנחנו מקרינים מעין זחיחות דעת כזו של זוגות מאוהבים.
"תחזיקי רגע" הוא מטיל לידי את הכבודה ופורש לאחת הסימטאות שמקבילות להלל, אלו שתמיד מריחות כמו משתנה מקולקלת. "לא מאמי! (מאמי!)" אני צועקת אחריו "מסריח שם! אנחנו תמיד עוקפות את הסימטה ההיא כי הריח הוא אללה איסתור (אללה איסתור! מי את ומה עשית עם בוהן?)". לא שמיקו שומע אותי, הוא בדיוק פותח את הג'ינס שלו ומשחרר את האבר כדי להשתין. "אההה" שומעת חצי עיר את אנחת הרווחה שלו "אני מחזיק את זה מסטקיית חצות". אני עומדת שם המומה, בכל זאת, אתם יודעים, מקום ציבורי, דרך ארץ, אבל את מיקו זה לא מעניין. "אוי מאמי" הוא אומר לי כשהוא חוזר לרחוב "עשיתי לך שם צורה של לב".
אנחנו בשלב המטמטם של יחסינו. השלב שבו את עיוורת לכל החסרונות שלו ומה שכן חודר דרך הפרומונים וההורמונים זוכה אצלך לשיפוץ יסודי בתודעה. קצת כמו ללכת עם משקפי שמש בחושך. "הוא נורא רומנטי" אני מטפטפת לשירי בטלפון "את יודעת שאתמול הוא צייר לי לב?". שירי לא ממש מגיבה. "ויש איזה שיר נורא יפה שהוא כל הזמן שר לי, 'אהובה שלי, אני מרגיש איתך כמו מלך העולם, הו מתוקה שלי, אהובה שלי, בלעדייך אין לי זכות קיום, אנ'לא קיים' של דודו אהרון!"
"רגע, רגע" משתאה שירי "זה הטרוטון הנוראי שיש לך בסלולרי? את יודעת שבגלל זה הפסקתי להתקשר אלייך? תשני את זה ומיד". קנאית, אני מנתקת לה. זאתי גם כן, לא תזהה קלאסיקה גם אם זה יהיה כתוב לה על הנס קפה קלאסיק שהיא שותה ומשלשלת מהצבא. זה הכי רומנטי שירים. הייתה מתה שמישהו ישיר לה "בשבילך אקטוף את הירח, בשבילך אחצה את הים ואם גם צריך, אנצח כל צבא שבעולם".
רק על השורה הזו הסכים פאפא בוהן להכניס אותו הביתה בארוחת שישי. "יש לו עבר קרבי?" שאל אותי בשקט בזמן שמיקו החמיא לאמא שלי על הגונדי. "הממ" אמרתי כדי להרוויח זמן. הייתה לי שיחה כזו עם מיקו לפני כמה ימים. שיחת ה'מה עשית בצבא?' שאני כל כך אוהבת. "אבא שלי לא אוהב משתמטים" הזהרתי אותו "ויותר גרוע מזה, ג'ובניקים". "אל תדאגי" הרגיע אותי "עשיתי שבוע-שבוע". "שבוע-שבוע?". "כן" ענה אהבת חיי הנוכחית "שבוע בשייטת, שבוע בשלדג. שירות מאד קשה, מאד אינטנסיבי, לא ראיתי בית אולי 12 שעות רצוף". זה נשמע לי חשוד. שלא לומר מופרך. "הוא היה בסיירת מטכ"ל, אבא" עניתי לאיש שהשקיע את רוב המשכורת הצבאית שלו ביישור השיניים שלי ולדבריו 'מעולם לא התחרט על הפולו שהייתה יכולה להיות לו' "כן, אבל אל תדבר איתו על זה. עדיין יש לו סיוטים מהמלחמה". "גיבור מלחמה?" אורו עיניו "בוא מיקו, שב לידי, תשמע קצת מה עשינו לערבים האלו ב-82'".
הסטטוס הרומנטי שלי החל להיראות ורוד. כבר התחלתי לפנטז איך אני עושה שמלת כלה-טווס כמחווה לאלכסנדר מקווין. איך החברים שלו אומרים לו שהוא עשה את בחירת חייו. איך אני ואמא שלו נוסעות ביחד לאור יהודה לחפש נעליים לבנות. שום דבר לא הפריע לי, לא שבר אותי. ראיתי מטרה מול העיניים. לא כשהוא התעלם מוולנטיינ'ס ("בחייאת עיוני, אני לא חוגג חגים של נוצרים, אני אקנה לך שוקולד בט' באב" וכן, הטעות במקור), לא כשהוא צפר לי מלמטה ("נו, כמה אני צריך לחכות לך?") ולא כשהוא נעלם עם חברים לאילת ולקח איתו את הדרכון ("זה חייבים לקזינו, מה זאת אומרת איפה? הקזינו באילת").
אפילו את ההשפעה שלו עלי ראיתי כמבורכת. "סוף סוף את יוצאת מהמשבצת הלחוצה שלך" אמרתי לעצמי בעודי מודדת טייץ-ג'ינס עם טוניקה ורודה. "נחשפת למוסיקה חדשה, מרגישה חלק מהעם, מדברת בשפה שאנשים מבינים. נכון, ברח לך קצת 'יושנת' ו'מקנאת' ו'מאמי' אבל כולם מדברים ככה. והחוטיני המנומר הזה שהוא קנה לך. איזה סקסי. "מבזאר שטראוס" הוא זרק לך ואת ידעת שהוא נסע במיוחד לתלפיות כדי להחליף טסות, ראה אותם וחשב עלייך. ואיך שהוא תמיד מחליט הכל, איזה נוח זה. שלא צריך לחשוב, להחליט. כמו להיות בחופש. אפילו הבגדים יותר נוחים. למה חשבת שזה מתחת לכבודך להסתובב עם כפכפי אצבע? תראי איזה כיף זה. ועוד עם הציורים האלו על האצבעות ברגליים. אין ספק, עכשיו את אישה".
אחרי שבועיים, מיקו לוקח אותי "לשיחה". "זה-זה!" אני צורחת לשירי בהודעה בזמן שאני עושה לעצמי פן ומעדכנת את הפרנץ'. "כשיודעים-יודעים" אני אומרת לה כשהיא מנסה להרגיע אותי. "עזבי עכשיו אירוסים מאוחרים, להכיר את המשפחה המורחבת. מה אנחנו, המאה ה-19? עם קצת ארגון, אני סוגרת לך על אוגוסט!". שירי מנתקת. משהו על זה שאי אפשר לדבר איתי כשאני ככה. קנאית. כשאני שומעת מלמטה את "הלב הרגיש מיד שאת זו שלך חיכיתי" אני שועטת במדרגות למטה. על הצוואר שלי יש מספיק זהב כדי להכניע מגלי מתכות תעשייתי, אבל אני לא מפחדת. ממילא מיקו לא לוקח אותי למקומות עם גלאי מתכות. "מהפלטינות בגב" הוא אומר "אה.. מהשירות" ואני מדביקה לו בוסה באמצע הרחוב. שידעו. הגבר שלי בא לקחת אותי.
אנחנו עוצרים באחת מתחנות הדלק בגילה, עם נוף יפה לבית ג'אללה. "יאללה, איך אני אוהב את המקום הזה" הוא אומר לי ואני מסמנת לי וי ענקי ברשימת "סיבות שהוא הולך להציע: הוא לוקח אותך למקומות שאהובים עליו במיוחד. אתמול כלא איילון, היום גילה!". הוא מושיב אותי על אחד הספסלים, לוקח את ידו בידי ומסתכל לי לתוך העיניים. "מה זה?" הוא שואל "שוב שירטטת עקום את האיילינר?". "מיקו" אני אומרת לו "תתרכז".
"בוהן" הוא מסתכל שוב בעיניי "אני חייב להגיד לך משהו". אני שולחת יד בהתרגשות לפה, יענו אני בהפתעה. דמעות נוצצות בעיני. נו, שיירד כבר על הברכיים. אני רוצה את החבילה השלמה. בכל זאת, אני רואה קומדיות רומנטיות מגיל שש, בפירוש מצוין שם משהו עם ברכיים ובחור כורע. "אני לא חושב שזה הולך ביננו".
"אני מסכימה! אני מסכימה!" אני קופצת עליו בנשיקות. "יופי" הוא מסכם "ת'אמת, חשבתי שתיקחי את זה מה זה קשה". מה הוא אידיוט? למה שאני אקח קשה את הצעת הנישואים שלו? הרי, אני, רגע. מה הוא בדיוק אמר?
"אתה נפרד ממני?" אני בהלם. הקוף המסריח וחסר ההשכלה הזה, אדם שאתמול ראיתי אותו בפירוש מתבלבל בלייב בין קיסם למקל אוזניים, חושב שאנחנו לא מתאימים? "אבל למה?" אני אומרת לו "למה????". "זה לא את, זה אני" הוא זורק לי את המשפט הכי דוחה בשפה העברית, זה שמומקם איפשהוא בין "אני ארפא אותך מהומוסקסואליות" של הרב מוטי אלון לבין "שירות חדרים, שלום" שנאמר במבטא זר בבית מלון בדובאי. "אני פשוט רוצה מישהי אחרת. אני צריך מישהי אחרת, חזקה כזו, שתתעקש איתי, אני אוהב ביצ'יות ואת, איך להגיד בעדינות, חמודית מידי".
חמודית? זהו, עברנו לשפת דובוני אכפת לי? "תקשיב ותקשיב לי טוב" אני אומרת לו "עזבי מתוקה" הוא נעמד ומנשק אותי במצח (!!) "ניסינו ולא הלך. שנסגור את זה בסביח?".
_
סליחה שנעלמתי. כשלים בריאותיים מנעו ממני לעשות משהו מסובך יותר מאתם יודעים, לנשום ולקנח את האף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מיאו, חתולה.