"את לא מבינה, אני אוהבת אותו!"
(איך את תמיד נשמעת כמו תסריטאית של טלנובלה סוג ז' אחרי פרידה?)
עופר עייני ואני מסתדרים מצוין, לפחות בראש שלי. שני אנשים קטנים, דקים (לא בחורף!) עם מודעות עצמית חריפה נגד עוולות חברתיות ויכולת מופלאה לגרום להרבה מאד אנשים לא לעבוד באמצעות נאום קטן אחד. "תקשיב" הייתי אומרת לו בפגישה הדימיונית שלנו "כל הכבוד לדאגה לזכויות העובדים, פנסיה והקטע החמוד הזה שאתה מחזיק את המשק בביצים, אבל בוא נדבר ת'כלס". והוא מסתכל עלי בעיניו החומות, דרך משקפי הדולצ'ה שלו ומתלחש איתי בפינות אסורות בנמל אשדוד, היכן שארגוני עובדים אמיתיים נפגשים ויודע שאני הולכת להביא לו את ההצעה של החיים שלו. משהו שיהפוך אותו ליקיר ארגוני הנשים, הבלוגריות וסתם בנות שקונות בזארה. "עייני עיוני" אני מתרפקת על אוזנו הכמהה לידע "מה עם ימי מחלה ללב שבור?"
הוא לא מבין בהתחלה, ככה זה גברים. קודם כל "לא" "למה צריך את זה?" "כמה זה עלה לך?" ו"את מגזימה". אבל אני עקשנית, אני. "תקשיב עופר, אגב, אמרתי לך שעופר זה שם מאד יפה? הימל"שים (ימי מחלה ללב שבור, תנסו לעקוב פה) , הם חיונים מאין כמוהם! למשק! לכלכלה! לפדיון היומי! למורל העובדים! לי! זה לא סתם תרגיל ביחסי ציבור, שגבר יפה מוצלח ועוצמתי שכמוך בכלל לא צריך, זה למען מדינת ישראל!". הוא מהנהן קצת, בריפיון, הבעת אי חשק על פניו ואז הולך למקום שבו כל בחור בחליפה יקרה מידי הולך "תני לי לחשוב על זה קצת".
אין פה מה לחשוב. בחורה צריכה את הימל"שים שלה. את הזמן לכאוב, להיות עצובה, להביך את עצמה בפומבי. איך אפשר לעשות את כל זה וגם לתפקד בעבודה? איך את יכולה לענות לטלפונים שכל מה שבא לך זה להתקשר אליו ולשמוע את הקול שלו? איך את יכולה לנהל ישיבות הנהלה על המאזן החודשי כשפשוט בא לך ללכת הביתה ולהסניף את החולצה שלו? איך את סוגרת בוקינג לחודש הבא שבעצם רק שירי פרידה מתנגנים לך נונסטופ בראש?
"עופריקו, אני יכולה לקרוא לך עופריקו? זה הרבה יותר מורכב מזה. בוא אני אספר לך על סדר יום של בחורה עם לב שבור ואתה תגיד לי איך אפשר לדחוק לרשימה הזו תיוקים, בדיקת חולים או הפקת תוכנית טלוויזיה. קודם כל אתה קמה בהרגשה שמישהו עבר עם מחורר על הלב שלך. המחשבה הראשונה שמלווה אותך בבוקר זה שהיום אין. היום הוא כבר לא בחיים שלך, אין טלפונים, אין הודעות. את מדשדשת לאמבטיה, מנסה להטיב את הגומי של הפיג'מה ונזכרת בערפול איך אתמול אכלת חבילה שלמה של במבליק וזה כנראה הצמיג החדש שלך. במפתיע, לא אכפת לך. את מתחילה להתארגן לעבודה ואז נזכרת שאין טעם. הופ, את בחזרה במיטה, עוצמת עיניים ומתחילה לשחזר את רגעי ההיי לייטס שלכם"
"רגע, אז בעצם היא מאחרת לעבודה סתם!?"
"עופר, זה לא סתם. היא מתמודדת עם פרידה, זה מה שאני מנסה להגיד לך! בשלב מסוים היא תקים את עצמה, אל תדאג. תשים שיר עצוב במחשב (באופן אישי אני מעדיפה לשמוע ברי סחרוף בהופעה חיה, אבל זו סטייה פרטית בהחלט) ותגיע לעבודה. יהיה לה מבט מזוגג בעיניים, אולי הן קצת נפוחות, בכל זאת, בכי עושה את זה לאנשים והיא תשב מול המחשב. תבדוק מה קורה איתו. בטוויטר, בפייסבוק, במייל, בוואינט, כי אולי הייתה תאונת דרכים"
"כלומר, חצי שעה על הבוקר היא מבזבזת על עניינים אישיים?"
"איזה חמוד אתה. חצי שעה, בסדר. שיהיה חצי שעה. מה שעושה לך טוב. אבל לקראת 12 היא מתחברת לצ'ט ומגלה שגם הוא מחובר. כמות האנרגיה שמופנת לשאלת 'האם לפנות אליו או לא' יכולה לפתור כמה וכמה בעיות אנרגיה של מדינה קטנה במזרח התיכון. בסוף היא מחליטה לאזור אומץ 'קיבינימט, כולה צ'ט' היא מרגיעה את עצמה ושולחת לחלל הוירטואלי 'היי'. ואז הוא לא עונה. ומתנתק. ונעלם לגמרי. הפסקת בכי בשירותים. שלוש חברות, כולל המזכירה החטטנית מהנהלת חשובנות שאין לה חיים אישיים, מלוות אותה לשם, מגישות טישו ומקללות אותו בדבקות שיעית. הוא מז'ה לא שווה אותך, תאמיני לי, כמוהו יש עוד מיליון וגם סתם, זה לא היה מגיע לחתונה, הזבל מאנייק הזה"
"אז עכשיו חצי משרד לא עובד בגלל השטות הזו?"
"היי, אל תזלזל בכוחות העצומים של אמפתיה נשית. כוחות כל כך עצומים שהן יוצאות להפסקת צהרים-קניות מנחמת שנמשכת עד אחר הצהרים. בסביבות 4 היא מרגישה שהיא כבר לא יכולה יותר וממילא היא לא עשתה כלום כל היום, רק ראתה תמונות שלו בפליקר וניסתה לנחש עם מי מהזונות שהוא מצולם איתן באילת הוא מתכוון להזדיין השבוע. היא חותכת הביתה ובדרך עוצרת בסופר ומבזבזת את תקציב האירוח של המשרד על כל מיני שטויות שאמורות לטשטש את הבחילה הפנימית שמלווה אותה"
"מעילה בכספי ציבור?!??"
"ובערב, אחרי שהיא נטרפת למין שינה לא שינה היא מתקשרת ליזיז שלה. ההוא עם הריח מהפה שחושב שהוא הכוכב הבא של 'צחוק מהעבודה' והוא יבוא לנחם אותה ויחשוב שיהיה סקס אבל היא רק תרצה לדבר על כמה שהיא מתגעגעת אליו ואיך הוא היה מחייך שהיא הייתה מנשקת אותו בקצה של הפה ועוד כל מיני דברים קטנים שלא מעניינים אף אחד חוץ ממנה והיזיז הזה יתייאש בשלב מסוים ויגיד לה 'טוב אז מאוחר ואני רואה שאת במצב לא משהו ונדבר, מתישהו, תתקשרי, אם בא לך ואגב אני מופיע בחמישי על בימת חובבים, תבואי כי צריך קהל תומך' והיא תהנהן ולא תשמע מילה ממה שהוא אומר ותרדם בשלוש בבוקר ולא תקום למחרת ותשכח לעשות את הפרזנטציה והחברה תפסיד את העסקה עם האירים. האירים, עופר! אלו שכועסים עלינו בגלל הדרכונים, האם אנחנו באמת צריכים עכשיו עוד תקרית דיפלומטית?"
"הממ, תקשיבי, זה מתחיל להישמע הגיוני. אישה בפרידה היא ממש סכנה לציבור"
"בעיקר לעצמה, מותק, בעיקר לעצמה"
"אז מה את מציעה?"
"ימל"שים. כמו ימי מחלה, אחד לכל חודש. על כל חודש שבו אהבת אותו, תקבלי ימי מחלה מהמדינה שבהם תוכלי להתאבל בשקט ובפרטיות של ביתך, עם האפשרות לשלוח אותות מצוקה לעולם החיצוני לתמיכה. אתה יודע, אס.אמ.אסים לחברות, אימיילים בתפוצה משרדית עם הכותרת "מיקו המאנייק" ואולי איזה פוסט או שניים עצוב. אבל אתה יודע, אני סתם מציעה פה הצעות"
"את יודעת מה" הוא אומר ומסדר את העניבה "תני לי לחשוב על זה".
בובהלה, עשית לי קווצ' בלב
השבמחקפוסט נאמן למציאות, ברמה הריגשית.
השבמחקאהבתי/נשברתי.