Breaking Bad

"אני לא מאמין בסטיגמות"

(מיקו משחק אותה גזעי)

לטלי יש אבחנות על האופי שלי. "את מקובעת" היא אומרת לי ולוקחת עוד מהמאפינס תותים דל הקלוריות (עאלק! אבל זה מה שמכרתי לה, אל תהרסו לי) "את פוחדת לנסות דברים חדשים, את סופר שמרנית ות'כלס, חבל". אני שונאת כשהיא עושה את זה. את ה"ת'כלס חבל". העברת האחריות המידית הזו, פלוס רחמים, על מצבך הנורא. "כן" היא בטח חושבת לעצמה בראש "אז בוהן עומדת לחגוג בתולדת, נוספו לה שלושה קילו רק באיזור המותניים והיא משלה את עצמה שמכנסי הפייטים גורמים לתחת שלה להיראות קטן. איך אני אעודד אותה? מה אני כבר יכולה להגיד? אה, כן 'חבל'. "

המבחן מיצב שהיא עושה לאישיות שלי הגיעה אחרי עוד ניסיון שיכנוע שלה לצרף אותי לחוג היוגה שלה. "יהיה כיף" היא מחייכת אלי בערמומיות "כולן בנות ואת ממש מרגישה גמישה אחר כך. מקסימום, תשבי בצד ותספרי לבנות אחרות קמטי צלוליטיס. אני יודעת כמה את נהנית מזה". ובכן, אל"ף, היא מכירה אותי, הכלבה. בי"ת, יוגה זה כמו ספורט וספורט אני לא עושה. וטלי אמורה לדעת מזה מאז שהייתי מקבלת מחזור במשך שלושה שבועות רצוף בשביל להתחמק משיעורי התעמלות. "תסתכלי עלי" אני אומרת לה "הגוף הזה לא נועד לפעילות גופנית. הוא נועד לשכיבה עצלה בשמש (ובשמש אני מתכוונת למפזר חום תקין) למסאז'ים וקריאת פראני וזואי. כל פעולה שתחרוג מהרשימה הזו תגרום, ובכן, לקריסת מערכות כללית!"

עכשיו היא נושפת עלי את הסיגריה הארוכה שלה, בתנועה שהיא למדה מ'מאד מן' ובנתיים גובה קורבנות בעיקר מהבגדים שלי. "לא נמאס לך?" היא אומרת ולובשת את המעיל. "את כל כך צפויה. כל מהלך עתידי שלך רואים מקילומטר. אני מסוגלת ללכת איתך לזארה ולדעת מראש על איזה בגדים תסתכלי, ממה תתעלמי ועל מה תשלמי בסוף. ואם אנחנו כבר פה - יש לך יותר מידי שמלות שחורות בארון!". עכשיו היא כבר ממש עצבנית, עומדת ליד הדלת. "זה נקרא סגנון!" אני אומרת לה "לא משהו שאת תביני בו גברת 'זה לא וינטג' אם לא גנבתי את זה מפח זבל של זקנה בבית הכרם'!".

"נו באמת" היא מתחילה לרדת במדרגות "את אפילו לא מחליפה בני זוג, את פשוט מוצאת שוב ושוב את אותו גבר ואז מתפלאת שזה לא הולך!" הדלת נטרקת עליה. המאנייקית. ככה, בחיי האהבה? בלב? שהייתה פשוט שורפת לי את ארון הנעליים, זה היה פחות כואב. אני יוצאת למרפסת וצועקת "המאפינס האלה לא דלי קלוריות! הן עם סוכר לבן!!" אבל אין כבר מי שישמע. לעזאזל, היא הולכת ממש מהר. זה בטח כל היוגה הזו.

"היא מגזימה" אני אומרת לעצמי. "כל הספורט הזה פוגע במחשבה הצלולה. כן, זה מה שקרה. היא מתחה משהו לא נכון בתנוחת הכלב והחליטה לשחרר אנרגיות שליליות עלי. כן, בדיוק. אני לא קלישאה. אין לי טייפקאסט. אני מגוונת. אני פלורליסטית. הטרוגנית. עובדה, יש לי אפילו טרנינג בארון. נכון, הוא עדיין עם הטיקט, אבל עדיין, הוא בארון שלי. בכלל, בואו נבחן את הממצאים. הרי אין שום דבר שמשותף בין כל הגברים שאהבתי. כלומר בסדר, כולם היו מהסקאלה היותר לבנה של כור ההיתוך הישראלי. 'ליטא וצפונה' הגדירה זאת פעם חברה. אבל עדיין זה לא אומר כלום, סתם שנאה עצמית. הפכים נמשכים, וואטאבר. אוקי, אז כולם היו עם עיניים בהירות. אז מה? זה בדרך כלל בא עם המוצא. בסדר והיה להם תואר ראשון, לפחות. ויכולת ניסוח וורבלית מעולה. והם היו גבוהים. מאוד גבוהים. כאילו, בלי 30 סנטי' הבדל, אני לא מתקרבת. וכל אחד מהם כתב. למגירה, לעבודה, לבמה חדשה. זה בסך הכל אומר שאני מחפשת אנשים עם תחומי עניין משותפים.ובעיות מחוייבות. ואישיוז עם אמא. ואחיות קצת נודניקיות. אז בסדר, אם מסתכלים על התמונות של כולם ביחד, הם קצת נראים כמו קרובי משפחה וכנראה שהם היו מסתדרים טוב, אולי טוב מאוד אפילו. והאם.. יכול להיות.. אלוהים... יש לי טיפוס!"

"אז יש לך טיפוס" אומרת מיקלה ומעבירה את יובל לציצי השני (התינוק שלה, סוטים!) "לכולנו יש טיפוס. הנה, תראי את ארז, הוא לא דומה לבחורים שיצאתי איתם לפני כן?". ארז בדיוק מגרד את הביצה שלו ועושה גרפס קולני במיוחד, כך שאני נמנעת להשוות בינו לבין המחזרים הקודמים שלה. לא כי אני לא יכולה, פשוט מבט ישיר על הגבר הזה יגרום לי לעבור ללסבו-טאון לתמיד. ואם מיקלה הצליחה לעלות עוד אוצרות כאלו בחכתה, אני לא רוצה לדעת מזה. "אז מה אני עושה? כי ברור שאני עושה משהו לא בסדר! ברור שטיפוס האשכנזי-אינטלקטואל-עם חוש הומור-אבל אמא שתלטנית-ובעיות באינטימיות לא טוב בשבילי!"

"מאמי" היא צועקת לארז שעכשיו מפנק את הביצה השנייה באותה תשומת לב שבה התסריטאים של אבודים ממציאים עוד עלילה הזויה "אולי נכיר לה את מיקו?"

"מיקו?" אני אומרת

"מיקו" הוא עונה וזה נחתם.

הוא חמוד מיקו. לא מאיים. צוחק מהבדיחות שלי. ג'נטלמן. "הסתבכת עם האוטובוסים?" הוא שואל אותי "הייתי בא לקחת אותך, אבל את יודעת..". "האוטו במוסך?" אני שואלת. "לא" הוא אומר "נגמר לי החופשי חודשי". אני מחייכת בכוח. לא לשפוט. לא להיות כלבה. לא להיות שטחית. לצאת מהמסגרת. לחשוב אחרת. להיפתח לעולמות חדשים. אלוהים, הוא נועל קרוקס?!? "אתה נועל קרוקס?" אני שואלת בנימה שנשמעת כאילו אני קרואלה דה-ויל וכרגע הצליחו להציל עוד גור מסכן מלהפוך לקלאץ' שלי. "הכי נוח" הוא עונה ומציע לי סיגריה. "אתה טבח?" אני ממשיכה לשאול "או רופא?". "אחותי" הוא אומר לי "אני נראה לך רופא?".

האמת שלא, מיקו לא נראה לי רופא. או טבח. או מישהו שסיים 10 שנות לימוד. אני מתה ללכת. יודעת שזה לא הוא. זו אני. אני, המקובעת, המשעממת, עם הדרישות המופרזות כמו לקוות שהתקלחת לפני שיצאת איתי. אני סנובית. אני משתכנזת. אני בדיוק כל מה שטלי אמרה. מה היה לי רע בארץ הנכים רגשית שלי? באימהות פולניות שחושבות שאני לא מספיק טובה לבן שלהם? מה היה לי רע במקום המוכר שלי, בו אין הפתעות לעולם? "את יודעת" הוא מתפרץ לי למחשבות "את ממש מוצאת חן בעיני. אמא שלי תמות עלייך".

הופה, הופה. מה אמרת עכשיו? האם כרגע הפרחת לאויר את המשפט שקיוויתי לשמוע מרוב כנס המחזור של יוצאי פולין ולודג' 1980? האם אמרת שאמא שלך, ממש, אני יודעת שאני הולכת פה על חבל דק, תאשר אותי? ככה? בלי מלחמות? בלי הוכחות? בלי להראות לה את התואר מהאוניברסיטה העברית? את תלוש המשכורת שלי? הבטחה בכתב שאני לא רוצה יותר משני ילדים? "כן" הוא עונה בפנים חתומות "היא מתה שאני אתחתן עם פרסייה. את מכינה חורשט סבזי, נכון?". {אוקי. יכול להיות שפה הייתה נקודת המפנה. יכול להיות שפה הייתי צריכה לקום ולהגיד לו "שמע מיקו, אתה חמוד והכל, אבל הפעם האחרונה שניסיתי לבשל משהו כמו חורשט סבזי, אנשים מצ'רנוביל באו לקחת דגימות ברות השוואה". אבל לא יכולתי. הגבר הזה, הבחור הנפלא, השחום, השמנמן, השעיר הזה, רוצה להכיר לי את אמא שלו. רוצה מערכת יחסים! איתי!}

מי היה יודע שכזה אוצר בלום של גברים מחוייבים לקשר נמצא מתחת לאף שלי? וכל מה שהייתי צריכה זה קצת לצאת מהמסגרת. לצאת מהקיבעון, לא להיות משעממת. לנסות. "ואבא שלך?" אני בוחנת אותו, בכל זאת, כדאי לבדוק את כל אילן היוחסין. "מה, אבא שלי ימות עלייך! הוא מת שאני אהיה עם בחורה משכילה. ויש לך גם אחלה ציצים".

טוב, לא בדיוק מילות החיזור שקיוויתי לשמוע, אבל אתם יודעים. בזמנים קשים בלה בלה. "את נורא יפה" הוא אומר לי "פשוט התחשק לי להגיד לך את זה". אוקי. קורה פה משהו מיוחד. הבחור הזה כרגע נתן לי מחמאה בלי שום התגרות מצידי, תחמונים, מיניפולציות והשיטה האהובה עליי מכל - העמקת המחשוף. הוא פשוט אמר לי שאני יפה, כי ככה הוא חשב. הייתכן שזה מה שהפסדתי כל השנים הללו? גברים כנים? פשוטים? אמיתיים? אלירז?

"מיקו" העיניים שלי נוצצות "אתה מקסים".
"בכיף בובה" הוא אומר לי "הגיע הזמן שמישהו יתייחס אלייך כמו למלכה שאת"

קול בקצה המוח שלי צועק שהוא מצטט עכשיו איזה רינגטון ששמעתי אתמול ליד בית ספר הערסים שבשכונה. משהו עם "את האחת, היחידה, רוצה לעשות איתך שקשוקה כל הלילה באהבה". אבל לא אכפת לי. גם אמא, גם אבא, גם מלכה, גם יפה וגם חורשט סבזי?

"אתה צודק" אני מחייכת אליו, הפעם בלי כאב "הגיע הזמן להיות מלכה".
---
אתם עוד פה? מה עם שאלות לפוסט החמישים? יאללה, יאללה. שוט סוגיות ל- thepurpletoe@gmail.com.
השאלות הנבחרות יועלו לפוסט מיוחד עם קרדיט לשואלים. וזה כידוע, המתנה הכי יפה שאתם יכולים לקבל. קרדיט! בבלוג!