"די.וי.די זה פורמט מדכא"
(זה הדיבור היום בתעשייה, שתדעו)
לאולפני הרצליה אני מגיעה, כמה הולם ונכון למעמדי המקצועי הנוכחי, לאחר מסע מפרך שכלל שני אוטובוסים מרחוב קינג ג'ורג' בתל אביב ותחקור אלים של הומלס הרצלייני שבו הטחתי שוב ושוב 'איפה זה אולפני הרצליה? איפה זה אולפני הרצליה?" עד שנאות הוא לשחרר את האחיזה הרופסת ממילא בבקבוק השתייה המטונף שלו ולהצביע על הדרך הנכונה. משום מה זה מרגיש לי כמו לחזור הביתה. "לכאן אני שייכת" אני מזמזמת לעצמי כסגולה לביטחון עצמי מופרז "שנים התבזבזתי בעיתונות ובאקדמיה כשבעצם מזמן הייתי צריכה לכוון למעלה ולגלות את ייעודי האמיתי - להיות חברת פאנל!"
-- כמה שבועות לפני כן ---
על צג האייפון הבהבו המילים "מספר חסום" באותיות של קידוש לבנה (טוב, לא על האייפון, אלא על הנוקיה המעפן מהעבודה, אבל זו פעם אחרונה שאתם מפריעים לי עם אימות עובדות וכדומה). אישית, אני מסרבת על בסיס יומי לענות למספרים חסומים. זו לעולם לא אריאלה מהלוטו, אלא סתם יחצ"נית נודניקית שהתקשרה לבדוק אם קיבלתי את המייל או עורכת אקראית שטוענת שאני כבר יומיים מתחמקת משיחותיה ומאחרת לדד ליין רצחני. בקיצור, לסנן היא אחת מהפעולות האהובות עליי. אבל הפעם, אולי בגלל מחסור בשוקולד או ברזל, חשתי אופטימית. "תעני לטלפון בוהן" שמעתי קול מוכר מלחשש בראשי הסחרחר "אולי אלו חדשות טובות".
"דברו מהר, אני על דד ליין" נבחתי לסלולרי כפי שראוי לקבל את פניהן של חדשות טובות "בוהן?" נשמע קול בלונדיני מעבר לקו (אני יודעת לזהות צבע שיער לפי הקול. זו מתנה) "מדברת שירי מקשת. יש לך דקה?". הממ, שירי מקשת. מה זה יכול להיות? אפשרות אל"ף שכללה חוזה טאלנט בערוץ ואישור להפיק, לצלם ולשדר כל תסריט שאכתוב אי פעם נפסלה מהר, בעיקר כי קשת לא מכירים בכלל את כשרוני המלבב לנפק שטויות קולנועיות בקצב הכתבה. אפשרות בי"ת שרמזה על ראיון שער שלי עם עלמה זק יורטה אפילו יותר מהר הודות ליריבות הכולם-יודעים-אבל-לא-מדברים-על-זה בין הבוס שלי לבוס של קשת. אולי הם צריכים שם פקידת קבלה חדשה? מישהי שתחנה לקיציס את האופנוע?
"שומעת מאמי?" שירי כבר עברה לפמיליאריות "אני רוצה להזמין אותך לאודישן".
"אודישן למה?"
"אנחנו עורכים תוכנית פאנלים חדשה, לשעות הרגועות של היום ואנחנו רוצים להזמין, את יודעת, אנשים דעתניים וכאלו, שכאילו, יחוו את דעתם על נושאים אקטואלים וברנז'אים. משהו קליל לאחר הצהרים, אבל ברמה גבוהה"
שתיקה. הלם. צעקת שמחה כבושה. הנפת יד ימין באויר, הנפת יד שמאל באויר. ריקוד ציפורים קטן. שתי קפיצות. התעשתות. חיוך מאוזן לאוזן. נשימה ארוכה. הרמת הסלולרי שנופץ מהרצפה. חיבורו בצלוטייפ. עוד ריקוד ניצחון קטן ואז:
"כן, שירי. לא נראה לי שזה יתאים לי".
עכשיו פסקונת קטנה, מה שבקולנועית יקרא voice over , בריאליטי יכונה טסטמוניז ואצלנו בבוהן פשוט יהיה חלק קטן בכתב מוטה הצידה ובגוף שלישי, להרחיק את ההתרחשות מהאוביקט:
בחצי השנה האחרונה שבוהן וארנב עברו לתל אביב, לא היה דבר שבוהן רצתה להיות יותר מברנז'אית. היא חלמה על זה, פינטזה על זה וקנתה יותר מידי בגדים שחורים ושחוקים בסאקס כדי להתאים לסביבה. בעוד ארנב השתלב מיידית בעבודה החדשה שלו (לא הישג גדול כן? כמה חנונים שאוהבים תיכנות ומשחקי מחשב. זרוק להם שתי מילים על world of warcraft וראה אותם מתמוגגים ונהפכים לאבק לרגליך) בוהן חשה את עצמה מנוכרת ובודדה. היא לא הבינה את השפה, לא התחברה למנהגים, לא עישנה ולא אושפזה באף מחלקה פתוחה בעשור האחרון. היא הייתה המוזרה. זו שעוד מאמינה שהעיתונות המודפסת תרים את ראשה ותנקום נו, באינטרנט הזה. כשפנו מ"האח הגדול" לכל מי שהחזיק אי פעם לפטופ וכרטיס עיתונאי כדי שייכנס לבית ודילגו עליה, היא ידעה שגורלה נגזר. כי היא לא מתאימה ולעולם לא תחשב כחלק מאותה ברנז'ה. לא משנה כמה מרירה תהיה, כמה הפרעות אכילה תאמץ, אם פונים לעורך 'טבע הדברים' ולא אליה, מה עוד נותר לומר? לא קראו לה ל'ינשופים', לא ל'שבת תרבות', לא לתוכניות בוקר בערץ המסחרי, אפילו לא לפאנלים של הישרדות. היא הייתה ונותרה - בוהן סגולה.
"אבל למה?" שאלה שירי המומה ובעצם התכוונה לומר "אני מוכנה להגשים לך את החלום- להזמין אותך לתוכנית בלי תקציב הפקה בכלל, באמת, את הוופלים תביאו מהבית, כדיי שתוכלי להגשים את מה שהתבכיינת עליו בקיטשיות מופרכת בפסקה הקודמת ואת מסרבת? יש לך פה אפשרות לצאת מגניבה ואינטלקטואלית, ולנו למלא שעות רגולציה. נו, כל מערך התוכניות של ערוץ 8 נשען על השטות הזו, למה שלנו לא יהיה?".
"זה נורא מחמיא לי, באמת", והתכוונתי לזה "אבל לא הייתי רצינית. סתם קישקשתי בבלוג. את יודעת מה קורה במפגש ביני לבין מצלמה דולקת? לשלוף פה את קלטת הבת מצווה מ-1995 להוכחות? אני מעדיפה להישאר מאחורי הקלעים, עדיף עם מקלדת מושחזת ובוז כללי כלפיי האנושות. ואם אנחנו כבר בעניין, אתם לא צריכים דיאלוגיסטית במקרה, נכון?"
את שארית השיחה אחסוך מכם, רק אגיד שאם מערך ההסברה הישראלי יגייס את שירי ויכולות השכנוע שלה לטובתו, בסופו של דבר גולדסטון לא רק יתנצל, אלא גם יעשה עלייה לפתח תקווה. מבחורה צנועה ונחבאת אל הכלים מצאתי את עצמי באמצע הלילה, זמן השמור בדרך כלל למרתונים של גוסיפ גירל וגלי, עונה למיליים של שירי ומחווה את דעתי הנחרצת והקולנית ("כדיי שנוכל להתרשם ממך") על שלל נושאים כמו הסכסוך הישראלי -פלסטיני, עתיד השלום במזרח התיכון ונינט טייב - שחור או לבן?. "זה מאוד חמוד מה שכתבת" הייתה עונה לי שירי בשעות לא הגיוניות "אבל אל תקחי את הכל רציני כל כך, לשמור על קלילות ופאן".
"תגידי" העזתי בצעד של התאבדות מקצועית "על איזה טייפקאסטינג אני משובצת לך בפאנל?"
"טייפקאסטינג? חס וחלילה, אנחנו לא מאמינים בזה! אתם באים לפה כבני אדם. כאנשים שהם מכלול של דעות אינדבידואליות. את לא קטגוריה. את בן אדם!".
באודישן, רק שתבינו, היו גם פליטת ריאליטי שהיא דוגמנית תחתונים, ספורטאי ריבועים כל שהוא, אשת חינוך ידועה, זמר מזרחי, חבר כנסת\אלוף במילואים לשעבר ופובליציסט שמאלני. אני, אם תהיתם, ישבתי על קטגורית "עיתונאית הבידור הקלילה שתפקידה לגרום לכל האחרים להיראות רהוטים ומושכים, במיוחד כשהיא קופאת בתנוחת 'איילה מול סמיטריילר' בדיוק כשהדלקנו את המצלמות. אוי צחוקים, היא גם מגמגמת".
האמת, זו לא אשמתי! חשבתם שהמצלמה מוסיפה חמש קילו (ע"ע ליהיא גרינר), אז לי היא הוסיפה 12, כולל סנטר כפול וציצים שהתחלקו לארבעה. כל כך הייתי מסונוורת מהמראה החדש שלי על הצג עד שכמו נרקיס הופנטתי מהמראה המהמם ושתקתי. שאר חברי הפאנל, שכנראה גדלו מול מצלמות הטלויזיה עוד בזמן הפעוטון החליפו ביניהם שנינויות, דעות ובאופן כללי קיימו מה שנראה כמו אינטרקציה מוסכמת בין מבוגרים. אני לעומת זאת נדחקתי לפינת השולחן, עשיתי ניסיונות עלובים להתעשת על עצמי וצווחתי לעברם את דעותיי המרתקות והמנוסחות היטב בקול צרוד וחנוק שהגה בעיקר את המילים: "קווא-קווא, לא-לא, אבל קווא, ווואה, גררר, חחשח, ששקקק".
בסופו של דבר, אולי מתוך יצר הגנה עצמית מפותח שלא ידעתי כי יש בי, השתתקו המערכות המדברות בגופי. האוזניים נאטמו והגוף שלי ייצר זיעה בדליים. הייתי מורידה את הבלייזר, אבל נזכרתי שלא גילחתי. שאר החוויה נמחקה ממוחי ואם מישהו משיג את קלטת האודישן, אנא האירו את עיני מה קרה לי בין דקה חמישים ושלוש ועד ארבע-עשרה עשר. נדמה לי שהתעלפתי.
את האודישן סיימו יושבי הפאנל בלחיצות ידיים חזקות וטפיחות גב הדדיות "היה מצוין" העירו אחד לשני "סוף סוף פאנל שזרם והשיחה הייתה ממש מצוינת. מצאנו את מה שחסר". אפילו האלמוני מהקונטרול, זה שאת צחוקו הנוראי שמעתי כל העת באוזנייה ("קלוט אחי, השמנה עומדת למות") ירד כדיי לשבח אותם על העבודה הטובה.
"את שומעת?" הרימה אותי שירי מהרצפה "לא נראה לי שאת מתאימה. אבל אולי תבואי לעמוד באולפן בזמן ההקלטות? את פשוט נותנת לפאנליסטים מלא ביטחון".
על צג האייפון הבהבו המילים "מספר חסום" באותיות של קידוש לבנה (טוב, לא על האייפון, אלא על הנוקיה המעפן מהעבודה, אבל זו פעם אחרונה שאתם מפריעים לי עם אימות עובדות וכדומה). אישית, אני מסרבת על בסיס יומי לענות למספרים חסומים. זו לעולם לא אריאלה מהלוטו, אלא סתם יחצ"נית נודניקית שהתקשרה לבדוק אם קיבלתי את המייל או עורכת אקראית שטוענת שאני כבר יומיים מתחמקת משיחותיה ומאחרת לדד ליין רצחני. בקיצור, לסנן היא אחת מהפעולות האהובות עליי. אבל הפעם, אולי בגלל מחסור בשוקולד או ברזל, חשתי אופטימית. "תעני לטלפון בוהן" שמעתי קול מוכר מלחשש בראשי הסחרחר "אולי אלו חדשות טובות".
"דברו מהר, אני על דד ליין" נבחתי לסלולרי כפי שראוי לקבל את פניהן של חדשות טובות "בוהן?" נשמע קול בלונדיני מעבר לקו (אני יודעת לזהות צבע שיער לפי הקול. זו מתנה) "מדברת שירי מקשת. יש לך דקה?". הממ, שירי מקשת. מה זה יכול להיות? אפשרות אל"ף שכללה חוזה טאלנט בערוץ ואישור להפיק, לצלם ולשדר כל תסריט שאכתוב אי פעם נפסלה מהר, בעיקר כי קשת לא מכירים בכלל את כשרוני המלבב לנפק שטויות קולנועיות בקצב הכתבה. אפשרות בי"ת שרמזה על ראיון שער שלי עם עלמה זק יורטה אפילו יותר מהר הודות ליריבות הכולם-יודעים-אבל-לא-מדברים-על-זה בין הבוס שלי לבוס של קשת. אולי הם צריכים שם פקידת קבלה חדשה? מישהי שתחנה לקיציס את האופנוע?
"שומעת מאמי?" שירי כבר עברה לפמיליאריות "אני רוצה להזמין אותך לאודישן".
"אודישן למה?"
"אנחנו עורכים תוכנית פאנלים חדשה, לשעות הרגועות של היום ואנחנו רוצים להזמין, את יודעת, אנשים דעתניים וכאלו, שכאילו, יחוו את דעתם על נושאים אקטואלים וברנז'אים. משהו קליל לאחר הצהרים, אבל ברמה גבוהה"
שתיקה. הלם. צעקת שמחה כבושה. הנפת יד ימין באויר, הנפת יד שמאל באויר. ריקוד ציפורים קטן. שתי קפיצות. התעשתות. חיוך מאוזן לאוזן. נשימה ארוכה. הרמת הסלולרי שנופץ מהרצפה. חיבורו בצלוטייפ. עוד ריקוד ניצחון קטן ואז:
"כן, שירי. לא נראה לי שזה יתאים לי".
עכשיו פסקונת קטנה, מה שבקולנועית יקרא voice over , בריאליטי יכונה טסטמוניז ואצלנו בבוהן פשוט יהיה חלק קטן בכתב מוטה הצידה ובגוף שלישי, להרחיק את ההתרחשות מהאוביקט:
בחצי השנה האחרונה שבוהן וארנב עברו לתל אביב, לא היה דבר שבוהן רצתה להיות יותר מברנז'אית. היא חלמה על זה, פינטזה על זה וקנתה יותר מידי בגדים שחורים ושחוקים בסאקס כדי להתאים לסביבה. בעוד ארנב השתלב מיידית בעבודה החדשה שלו (לא הישג גדול כן? כמה חנונים שאוהבים תיכנות ומשחקי מחשב. זרוק להם שתי מילים על world of warcraft וראה אותם מתמוגגים ונהפכים לאבק לרגליך) בוהן חשה את עצמה מנוכרת ובודדה. היא לא הבינה את השפה, לא התחברה למנהגים, לא עישנה ולא אושפזה באף מחלקה פתוחה בעשור האחרון. היא הייתה המוזרה. זו שעוד מאמינה שהעיתונות המודפסת תרים את ראשה ותנקום נו, באינטרנט הזה. כשפנו מ"האח הגדול" לכל מי שהחזיק אי פעם לפטופ וכרטיס עיתונאי כדי שייכנס לבית ודילגו עליה, היא ידעה שגורלה נגזר. כי היא לא מתאימה ולעולם לא תחשב כחלק מאותה ברנז'ה. לא משנה כמה מרירה תהיה, כמה הפרעות אכילה תאמץ, אם פונים לעורך 'טבע הדברים' ולא אליה, מה עוד נותר לומר? לא קראו לה ל'ינשופים', לא ל'שבת תרבות', לא לתוכניות בוקר בערץ המסחרי, אפילו לא לפאנלים של הישרדות. היא הייתה ונותרה - בוהן סגולה.
"אבל למה?" שאלה שירי המומה ובעצם התכוונה לומר "אני מוכנה להגשים לך את החלום- להזמין אותך לתוכנית בלי תקציב הפקה בכלל, באמת, את הוופלים תביאו מהבית, כדיי שתוכלי להגשים את מה שהתבכיינת עליו בקיטשיות מופרכת בפסקה הקודמת ואת מסרבת? יש לך פה אפשרות לצאת מגניבה ואינטלקטואלית, ולנו למלא שעות רגולציה. נו, כל מערך התוכניות של ערוץ 8 נשען על השטות הזו, למה שלנו לא יהיה?".
"זה נורא מחמיא לי, באמת", והתכוונתי לזה "אבל לא הייתי רצינית. סתם קישקשתי בבלוג. את יודעת מה קורה במפגש ביני לבין מצלמה דולקת? לשלוף פה את קלטת הבת מצווה מ-1995 להוכחות? אני מעדיפה להישאר מאחורי הקלעים, עדיף עם מקלדת מושחזת ובוז כללי כלפיי האנושות. ואם אנחנו כבר בעניין, אתם לא צריכים דיאלוגיסטית במקרה, נכון?"
את שארית השיחה אחסוך מכם, רק אגיד שאם מערך ההסברה הישראלי יגייס את שירי ויכולות השכנוע שלה לטובתו, בסופו של דבר גולדסטון לא רק יתנצל, אלא גם יעשה עלייה לפתח תקווה. מבחורה צנועה ונחבאת אל הכלים מצאתי את עצמי באמצע הלילה, זמן השמור בדרך כלל למרתונים של גוסיפ גירל וגלי, עונה למיליים של שירי ומחווה את דעתי הנחרצת והקולנית ("כדיי שנוכל להתרשם ממך") על שלל נושאים כמו הסכסוך הישראלי -פלסטיני, עתיד השלום במזרח התיכון ונינט טייב - שחור או לבן?. "זה מאוד חמוד מה שכתבת" הייתה עונה לי שירי בשעות לא הגיוניות "אבל אל תקחי את הכל רציני כל כך, לשמור על קלילות ופאן".
"תגידי" העזתי בצעד של התאבדות מקצועית "על איזה טייפקאסטינג אני משובצת לך בפאנל?"
"טייפקאסטינג? חס וחלילה, אנחנו לא מאמינים בזה! אתם באים לפה כבני אדם. כאנשים שהם מכלול של דעות אינדבידואליות. את לא קטגוריה. את בן אדם!".
באודישן, רק שתבינו, היו גם פליטת ריאליטי שהיא דוגמנית תחתונים, ספורטאי ריבועים כל שהוא, אשת חינוך ידועה, זמר מזרחי, חבר כנסת\אלוף במילואים לשעבר ופובליציסט שמאלני. אני, אם תהיתם, ישבתי על קטגורית "עיתונאית הבידור הקלילה שתפקידה לגרום לכל האחרים להיראות רהוטים ומושכים, במיוחד כשהיא קופאת בתנוחת 'איילה מול סמיטריילר' בדיוק כשהדלקנו את המצלמות. אוי צחוקים, היא גם מגמגמת".
האמת, זו לא אשמתי! חשבתם שהמצלמה מוסיפה חמש קילו (ע"ע ליהיא גרינר), אז לי היא הוסיפה 12, כולל סנטר כפול וציצים שהתחלקו לארבעה. כל כך הייתי מסונוורת מהמראה החדש שלי על הצג עד שכמו נרקיס הופנטתי מהמראה המהמם ושתקתי. שאר חברי הפאנל, שכנראה גדלו מול מצלמות הטלויזיה עוד בזמן הפעוטון החליפו ביניהם שנינויות, דעות ובאופן כללי קיימו מה שנראה כמו אינטרקציה מוסכמת בין מבוגרים. אני לעומת זאת נדחקתי לפינת השולחן, עשיתי ניסיונות עלובים להתעשת על עצמי וצווחתי לעברם את דעותיי המרתקות והמנוסחות היטב בקול צרוד וחנוק שהגה בעיקר את המילים: "קווא-קווא, לא-לא, אבל קווא, ווואה, גררר, חחשח, ששקקק".
בסופו של דבר, אולי מתוך יצר הגנה עצמית מפותח שלא ידעתי כי יש בי, השתתקו המערכות המדברות בגופי. האוזניים נאטמו והגוף שלי ייצר זיעה בדליים. הייתי מורידה את הבלייזר, אבל נזכרתי שלא גילחתי. שאר החוויה נמחקה ממוחי ואם מישהו משיג את קלטת האודישן, אנא האירו את עיני מה קרה לי בין דקה חמישים ושלוש ועד ארבע-עשרה עשר. נדמה לי שהתעלפתי.
את האודישן סיימו יושבי הפאנל בלחיצות ידיים חזקות וטפיחות גב הדדיות "היה מצוין" העירו אחד לשני "סוף סוף פאנל שזרם והשיחה הייתה ממש מצוינת. מצאנו את מה שחסר". אפילו האלמוני מהקונטרול, זה שאת צחוקו הנוראי שמעתי כל העת באוזנייה ("קלוט אחי, השמנה עומדת למות") ירד כדיי לשבח אותם על העבודה הטובה.
"את שומעת?" הרימה אותי שירי מהרצפה "לא נראה לי שאת מתאימה. אבל אולי תבואי לעמוד באולפן בזמן ההקלטות? את פשוט נותנת לפאנליסטים מלא ביטחון".
