אחד המפגינים, ברחוב אבן גבירול בתל אביב
את השעות שלפני ההפגנה הגדולה, הארנב ואני מבלים בסיעור מוחין שלא היה מבייש אף ישיבת קופירייטינג בזרמון את חרמנון. משימתנו הרשמית: להכין שלט יאה ונאה שישקף היטב ובאופן ברור את תפיסת עולמנו בהפגנה היום בערב. משימתנו הבלתי רשמית: למצוא פתרון הולם לבריסטול הלבן וצבעי הפנדה שמסתובבים בדירתנו מזה שבועות, מאז החלטתי להעמיד פנים שאני ועדת קישוט ולעזור לאחותי להכין פרויקט גמר. "כולם עושים היום פאוור פוינט" סחתי למסכנה "לך יהיה משהו אותנטי! גזרי עיתונות עם חיצים צבעוניים ואג'נדה סביבתית, כי נמחזר הכל". האחות הביטה בי באותו מבט שהעניקה לי כאשר הצעתי לה לגוון את זארה-מנגו-קסטרו בפריט וינטג' ומלמלה משהו על החבר ההייטקיסט שלה וניו מדיה. בסופו של יום היא קיבלה מאה והארנב ואני נותרנו עם חומרי יצירה שהתגוללו בבית באפס מעשה.
"היינו כחולמים - דירה, בריאות, חינוך וילדים" הצעתי בתחכום בזמן שהארנב בדק את הביטוי בגוגליאדה (במקור מספר תהילים ומתייחס לכמיהה שהתגשמה. ממש לא רלוונטי למטרתנו) "אוקי, אוקי. אולי - 'ילדים, לא החודש' ". "עכשיו סתם יחשבו שאת רווקה ממורמרת" קבע הארנב. "אנחנו צריכים משהו עם מסר, משהו שישקף את תפיסתנו החברתית, משהו שימשוך תשומת לב, משהו כמו..."
"עייפים, רצוצים, עניים ואפילו עוד לא יום ראשון!" הכרזתי בניצחון, מחכה לאישורו. "בוהן, זו לא תחרות סטטוסים ולא הטוויטר הצולע שלך" העיר הארנב מדכא היצירתיות ביובש. "אני לא מאמין בלעשות חצי עבודה, אנחנו צריכים להשקיע בשלט שלנו. הוא תעודת הזהות שלנו. הוא המסר שלנו לעולם. הוא.." בשלב הזה הייתי מוכנה להיפרד בעצב מהאפשרות שיהיו לי ילדים לפני גיל 30 (שלא אוכל להרשות לעצמי, כמובן) ולחנוק את הארנב עם הכרית האורתופדית שרכשתי לו ליום ההולדת. יושב לו 'מר מסרים' בסלון - אחרי שבוע שלם שבו בכל ביקור במאהל הקפיד להדגיש עבורי כמה אינו מתרגש מהמהפכה שבדרך וכי אינו מתחבר לאוירה הסטלנית ברוטשילד- ומדכא את נפשי המהפכנית עד עפר. זה הזמן להתקוממות, לדרישת מה ששלך, זה הזמן להילחם..
"מצאתי!" הוא קוטע את רצף מחשבות המרד שלי כשהוא מנופף לעברי בעותק המרוט של 'אבא עשיר-אבא עני' נעשה טייק אוף על זה, משהו שכולם יוכלו להבין.. משהו חדש ומגניב.."
"אבא שכיר - אבא עני!" אני צווחת בהיסטריה. זה היה מושלם. בבת אחת השתנה האקלים הפוליטי בבית. ממחשבות חימה וזעם לאושר צרוף. הנהנו אחד לשנייה בהתרגשות. כל חילוקי הדעות נשכחו. כל המריבות על הכלים, על הספונג'ה, על שעות המזגן (אני מתקמצנת, הוא מגזים)- היינו כאחד, הייתה לנו סיסמא, היה לנו שלט. ולעזאזל, היו לנו בריסטול, פנדה והרבה צלוטייפ. היכונו למהפכה.
"אז אתה חושב שמיני זה מוגזם מידי?" צעקתי לו מהחדר "כי אני רוצה לעשות רושם טוב, במהפיכה. אבל אני גם רוצה להיראות רצינית. לוחמת צדק. עכשיו, עם המיני הזה הולך רק נעלי עקב, אבל לצעוד מהבימה למוזיאון עם עקבים, זה לא הגיוני, אז מה אתה אומר, המיני?". הארנב עמד בפתח, כולו מצוחצח עם דגמ"ח, נעלי שורש וגופיית הגייז האהובה עליו. "זו הפגנה!" גער בי "לאף אחד לא יהיה אכפת מה את לובשת". "אתה טועה" אמרתי לו "זו הפגנה תל אביבית. לכולם יהיה אכפת מה אני לובשת".
אחרי עוד עשרים דקות והחלפת חמישה זוגות נעליים (נו, זו הפגנה ספונטנית, היא לא באמת תתחיל בתשע אפס אפס") התייצבנו בכיכר הבימה עם השלט המשופצר ביקום ("יש לי חמש דקות לניילן?") והתחלנו להפגין את זכותנו הדמוקרטית להיות פוטוגנים. כלומר, הארנב הפגין, אני הייתי הבחורה שמפריעה לו בפרייים. "סליחה מותק, את יכולה לזוז רגע?" פנתה אליי עיתונאית מהמהדורה המרכזית שנייה לפני שעטה על הארנב והחמיאה לו על היצירתיות המתפרצת מהשלט המדוגם. "אכפת לך לכתוב את המייל שלך פה?" הוסיפה איזו סטודנטית לסטטסטיקה "לצרכי מחקר כמובן (חקרתי והוא תפוס, מותק). "אחלה רעיון יש לך שם" המתיק לו שפתיים מישהו שנראה כאילו נולד, גדל וכנראה ימות במכון הכושר "כל כך, אהמ, ענק ומקורי".
הלו-הלו רציתי לצעוק לתל אביב, הוא הארנב שלי ויותר חשוב מכך - זה השלט שלי! הוא רק נתן את הרעיון ועזר לצייר את האותיות ולצבוע, אבל הקראייטיב? הכישרון? הכל תוצרת בוהן! כשהנערה השביעית פנתה אליו ושאלה אם אפשר לצלם אותו ולתת לו את הפייסבוק שלה כדי שיוכל למצוא את התמונות, החלטתי להחזיר את השליטה לידי. "את יודעת" הסברתי לילדה ההמומה "הוא אמנם סוחב את השלט, אבל אני כתבתי אותו". "כן" היא עיפעפה אליו "אבל הוא נראה כאילו הוא ממש מתכוון למה שכתוב והוא גם כל כך גבוה". אני יודעת שהארנב גבוה. ככה אני מזהה אותו בקלות כשאני באה מרחוק ובלי משקפיים. אבל זו לא סיבה לרייר עליו ככה, בפומבי, לידי. לא בשביל זה פיתחתי לו מצפון פוליטי.
"בוהן, את צדקת" סח לי הבחור "זה באמת מרגש להיות חלק מהמחאה החברתית בארץ" וניגב מהרשתית עוד מבט צמא של תיכוניסטית. "צעקי איתי ביחד: העם דורש-צדק חברתי. העם דורש צדק חברתי". העם דורש שנחזור הביתה. שם בין הקירות המרופטים התחרות על תשומת הלב היא מינימלית ואינני נאלצת לחלוק את האג'נדה שלי עם עוד עשרות נשים זרות עם ציצים זקופים והתנגדות ממלכתית לחזייה תומכת. "אההה" עניתי לו ביובש "לא יודעת, ארנב. המהפכה הזו נראית לי סתם. פוליטית מידי. לא ברורה, לא ממוקדת. כל מיני מסרים סותרים ושמאלנים קיצוניים שרוצים להפיל את הממשלה. עזוב, בוא נלך הביתה. אני אקריא לך מאמרי מערכת של ישראל היום ונכתוב כמה טוקבקים נגד המפונקים הללו שרוצים דירה ברוטשילד ולטוס לחו"ל פעמיים בשנה".
המבט העיקש של הארנב הבהיר לי כי זה לא יהיה קל. הוא התאהב. בשלט, בכוח של השלט. בנשים התל אביביות שזיהו סטרייט חופשי בשטח (הא-לו, אני פה!) בעוצמה החברתית. פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת. רחוק ממני. לכיוון הבמה. לעזאזל. הסיטואציה דרשה הפעלת כוח מאסיבי לפיזור הפגנות. "אתה יודע ארנבי" המתקתי שפתיים "אמרו לי שאביב גפן מגיע להופיע פה עוד רבע שעה"
"אביב גפן?!" הוא פער עיניים "איכס, בואי נלך הביתה"
המהפכה הושלמה.
