חפש בבלוג זה

יום חמישי, 1 בספטמבר 2011

חינוך רע

"את אומרת לי איפה אני לא בסדר ואני משתדל לתקן את עצמי. כי אני אוהב אותך"
(הארנב מפנים את כללי המשחק החדשים)

אני מחליטה להתקשר אליו מהטלפון הקווי. לעזאזל, שיהיה מחסוי אפילו. לא, אנחנו בסדר, תודה. הבעיה היא שהארנב כבר מתעלם במשך חצי שעה מהודעות האס.אמ.אס שלי, ההתכתבויות בפייסבוק, צילצולים סלולריים וטוויטרים רווי רמזים. כל כך הרבה דרכי תקשורת חדשים המציאו עבורנו בעשור האחרון והנ"ל מסנן. ומה בסך הכל אני רוצה לדעת- האם הצליח להשיג את הביטוח הלאומי או שמא עליי לנצל את קשריי העיתונאיים ולהשיג את הדוברת. האמת, זו אשמתו. הארנב כבר צריך להפנים כי בשלב זה של התחרפנותי הכללית אין להשאיר מסמכים סודיים בחלל הבית ועוד ללא השגחה ולצפות ממני כי אתעלם. זו לא אשמתי שבמגירה השלישית שלו, זו עם המפתח שמוחבא מאחורי ערמת ספרי הקומיקס הוא הניח בנונשלנטיות טופס חוב מביטוח לאומי. הוא היה צריך לדעת שאגלה זאת בטעות ואפעל לתיקון המחדל במיידי. "אצלנו לא יהיו חובות" נשפתי עליו בזעם "בטח לא לביטוח הלאומי. תארגן לי מיד תלושי משכורת מ-2007 ואני כבר אשלח להם מכתב זועם בעניין ואערב את אמא של איילת. נראה לי שהיא בכירה שם, החצופים". הארנב התנגד. הוא כברי יסתדר לבד ויכתוב להם. הא! לבד! איזו המצאה דבילית. הנה כבר 10:17 בבוקר והוא טרם הצליח להשיג פקידת שירות אחת. חבל שלא עשיתי את זה לבד. 

אין לדעת מתי נתקפתי רצון עז לתכנת מחדש את אהבת חיי, אבל מדובר במגמה מתפשטת. ייתכן שהזיק הראשון ניצת עת הפתעתי אותו לפני כחודש בביתנו. הוא ישב שם בתחתוניו באמצע הסלון, צלחות עם שאריות מזון במצב ריקבון מתקדם פזורות על השולחן היוקרתי שלי (מאיקאה בנתניה! פריט אספנים!) צופה בסדרה אקראית והנורא מכל - המזגן מופעל! עם המאוורר!  ביחד! אז ככה מרגיש התקף לב. "ארנב!!" הסתערתי עליו כמו פאטון בימיו הטובים "אתה (התנשפות) הדלקת (קוצר נשימה) את המזגן (חירחורי מוות) כשאתה לבד בבית?!?"  פניו הזכירו לי את אמא של במבי, שנייה לפני שהפכה לשווארמה "אני, אני מצטער" גמגם "הנה כיביתי". הרי עשרות פעמים דיברנו, דנו, הפכנו בנושא עד כלות. "מזגן מדליקים רק כשיש שני אנשים ומעלה בבית" חזרתי על מה שלימדו אותי בילדות "ועדיף שאחד מהם יהיה אורח חשוב מעלה. נגיד, שמעון פרס. על פחות משמעון לא מדליקים מזגן, זוכר??!"

החברות טוענות כי הפכתי לפולניה. אני טוענת כי הארנב רגיל מהבית. ובכלל, מחובתי כבת זוגו האוהבת לשבת לו על הנשמה ולהפוך אותו לגבר ראוי. כלומר ראוי לי. השיטה המועדפת: פאסיב אגרסיב. שלב מתקדם: האשמות שווא. כיף מהצד: מבחני אישיות. הנה, שבוע שעבר הנחתי באמצע הסלון דלי עם מיי שטיפה וסמרטוט וחיכיתי לתגובתו המיידית. בתום שלושה ימים ותחת איומים הסכים אלוף נעוריי להודות שאכן יש דלי באמצע הסלון וייתכן, אם כי הוא אינו בטוח ואין זו הודאה רשמית, כי זהו אינו מקומו הטבעי. העונש המתבקש: הנ"ל יתחייב כי ינקה את השירותים עד קץ הדורות ויאסוף את כל הג'וקים המתים שנותרו מהריסוס. שאני אשפשף?

מילא הדבר היה נעצר במטלות הבית ובזבוז חשמל, אך כמו שכל עריץ יודע, מספיקה הסנפה קטנה של שיכרון כוח כדיי להפוך לקלפטע מקצועית. כך למשל הבחנתי שהבחור מבקש לצאת פעם בשבועיים-שלושה כדיי לשתות עם חבריו הטובים מהתיכון ולטנף, אין לי בכלל ספק בכך, על בת זוגו האוהבת והמסורה. "בטח, צא לשתות איתם" איחלתי לו במתיקות ושלחתי אותו לפיקוק. שעתיים אחר כך, מבושם כדבעי הוא חזר לבית מבהיק מניקיון ואישה מאוד ממורמרת על הספה, עם דמעות קומפלט, ברור. "אני לא מבינה למה אתה תמיד צריך לצאת כשאנחנו מחליטים לנקות את הבית?" ייללתי מול פרצופו הנדהם "למה אני צריכה להרגיש כמו המשרתת שלך? למה מי מת?". הכבוד העצמי שלי, מסתבר. אבל היה כבר מאוחר מידי.

משם כבר החלה הדרדרות שאיש לא יכול היה לעצור. פתחתי במצב השתלטות מלא על מוצב ארנב. שום דבר לא עמד בדרכי, עבודה, היגיון, כאבי מחזור. מהרגע שניתן האות להשתלט על חייו של האומלל - הסתערתי. מהארון העפתי לו את כל החולצות שלא מצאו חן בעיניי ("אתה לא צריך חולצות עם חורים בבית השחי. אתה כבר לא חייל בביסל"ח"), חגורות במצב סף-קריעה נעלמו לויצ"ו והיהלום שבכתר: התחתונים! הידעתן בנות, שגברים לא בוחרים תחתונים על פי מצב רוח , אלא פשוט אוספים את הזוג הראשון שבראש הערימה? כן, גם אני הייתי בהלם. כלומר, עד שהבנתי שבכוחי לתחמן את הסבב ולהחליט איזה זוג ילבש ומתי. אח, ניצחונות קטנים שמאירים את יומי.

ניסיונות ההתנגדות של הארנב נקטעו באיבם עוד בשלב ההתחלתי. כל פעם שהעז להתלונן כי אני משתלטת לו על החיים, הוא נשלח לסופר פארם לקנות טמפונים. בפעם הרביעית הוא למד את הלקח ושתק. יומיים אחר כך כבר פנה עצמונית למפקדת, סליחה, אליי , כדיי לקבל הוראות ביצוע להמשך השבוע. "זה פשוט יותר קל ככה" שמעתי אותו לוחש לחבר שלו בפחד "ארנב!" צרחתי לעברו "אני מקווה שאתה מדבר מהבזק!".


2 תגובות:

  1. אחד בספטמבר הוא יום טוב להתחיל בחינוך מחדש!

    השבמחק
  2. נגעת בנימי נפשי ובפחד הכי חמור שלי בכל הנוגע ליחסים.

    השבמחק

מיאו, חתולה.