"תזכירי לי בחיים לא לשכב איתך, לא יעמוד לי רק מהפחד שתדברי על זה אחר כך"
(יונתן, שיחת מסנג'רים אתמול)
לפני כמה שנים הייתי בתקופה קשה. האקס המיתולוגי ואני בדיוק החלטנו על הפרדת כוחות מספר 247 והיה סיכוי סביר שהפעם הפרידה הזו תחזיק מעמד יותר זמן מנגיד, שבוע. התהלכתי לי במרחב הוירטואלי, קראתי טורי יחסים שדופים מכדי להגיד משהו משמעותי ("חבר שלי הביא עוד מישהי למיטה ולא נישק אותי אפילו פעם אחת. האם להתחתן איתו?") והחלטתי שכנראה אמות נזירה. שחור תמיד נראה עליי טוב וזה חוסך המון זמן בסידור השיער בבוקר.
ההצלה הגיע מכיוון בלתי צפוי. כתבתי באותו זמן במגזין צעירות פופלארי ואחת העורכות, שכנראה הבחינה בשינוי העדין במצב הרוח שלי כי חתמתי כל מייל אליה במילים "לסרס את כולם, החראות!", הציעה שאכנס לעולם הדייטים באינטרנט. אתר היכרויות בלעז. "אני?!?" הזדעזעתי מולה טלפונית "להדרדר להיכרויות באינטרנט? למה מה? אני מכוערת? שמנה? חסרת אישיות עד כדי כך שאפשר לתמצת אותה לשלוש שורות בבוקסת "ספרי לנו על עצמך"? תעשי לי טובה" פתרתי אותה באנחה "אני לא עד כדי כך פאתטית".
שתיקה השתררה בין האייפונים שלנו (סתם, היה לנו אז ויש לנו גם היום נוקיות עם בעיות קליטה) "בוהן, פגשת את הארוס שלי, גידי, נכון?". "בטח" זימזמתי לה "ואני גם מאשרת הגעה לחתונה שלכם בחודש הבא. אגיע עם העקבים, המתנה והקולולו של סבתא. אל תדאגי, וודקות עד הבוקר ואני עושה לך שמח". "כן" היא ענתה, מדמיינת אותי לבטח נופלת מהעקבים היישר על סבא ניצול המחנות ומקיאה את מנת ה-300 שקל שלה "אני וגידי נפגשנו בג'יי דייט".
וכך יצאה הכתבה הזו לדרך. באותו יום פתחתי כרטיס בשלושה אתרי היכרויות, שמתי תמונה ראויה מתחילת שנות השמונים ובניסיון לצאת שנונה כתבתי כי "אני מעדיפה גבר שיודע לעשות שניצלים ופאנלים" בתקווה לסנן את כל הרומנטיקנים אוהבי טיולים בטבע והוביטים. קיבלתי עשרות פניות. ביום. לא שיש לשייך את זה לאטרקטיביות האלקטרונית שלי, פשוט זו השיטה, מסתבר. יש בחורה חדשה במרחב הוירטואלי - חובה עליך לשלוח לה הודעות, חיצים וחמשירים מבחינת "לירות לכל הכיוונים, אולי אחת תיפול ויהיה חושך והיא לא תשים לב שאני בן 22 ומתקרח". בהתחלה עוד הוחמאתי. מצב רוחי השפוף השתקם מעט. הסתובבתי ברחובות העיר ובליבי מתנגנת נעימת "57 הודעות חדשות, 57 הודעות חדשות. אז מה אם רק שלושה מהם שלחו גם תמונה ושניים מבין אלו ששלחו תמונה נראים כמו תאונה רדיו אקטיבית בין ירון אילן לגל אוחובסקי והאחרון קטן ממני בעשר שנים. 57 הודעות חדשות!". התחלתי לענות להם, להתמכר. לערוך להם בחינות. לפסול את אלו עם שגיאות הכתיב. אלו שגרים בחיפה או בנצרת או ברמלה או בבאר שבע או בתל אביב או בקריית מנחם. נעשיתי שאננה. סנובית אפילו. כי הנה אני, בחורה ממוצעת בסך הכל, עם רצף הצלחות רומנטיות סביר, הופכת להיות מלכה דומיננטית מאחורי המקלדת, הודפת קבוצות מחזרים.
הייתי מספיק מודעת לעצמי כדי לדעת שזהו תור הזהב שלי וימיו ספורים.
נהנתי מכל רגע.
להיפגש איתם? השתגעתם? ממש לצאת מהבית? להיפגש עם בחור זר לגמרי שכל מה שאני יודעת עליו זה שהוא מצליח לאיית אינטילגנציה בלי שגיאות? אז מה אם הוא אומר שהוא סטודנט למשפטים ועיניים כחולות? אני מספרת שאני מטר שישים, מישהו מאמין לזה? (רק בשלב מאוחר יותר בחיי הבנתי שאני לא מאמינה למילה שאנשים מספרים על עצמם בגוף ראשון מפני שכשאני עושה את זה אני לרוב פולטת תערובת כזו של שטויות ובדיה שמי שבוחר להאמין להם מסווג מידית כאידיוט)
רק יונתן. יונתן שהבין את כל הבדיחות שלי. שקיבל את המסנג'ר שלי, את הטלפון שלי. שנשמע מצחיק וחכם ורגיש ונוצרה ביננו אינטימיות כל כך עמוקה וחושפנית שסוף סוף הבנתי איך אפשר להתערטל לגמרי רק לפני זרים. היה לנו חיבור מדהים, מרתק, משעשע. יונים הופרחו, מקקים זימרו, אחרי שבוע שלם של שיחות טלפוניות\וירטואליות וקבלת התיק האישי שלו מהשב"כ ומצה"ל (תמיד כדאי לשמור על קשר עם מקום השירות שלך בצבא. אין לדעת מתי זה יהיה שימושי) החלטנו להיפגש. לסרט.
כשאני מפעילה נהלי חירום ("תתקשרי בסביבות 11 לטלפון שלי, אם אני מספרת שלבשתי את הסוודר הורוד, את צריכה מיד להודיע לי שהכלב שלך מת ואת חייבת שאני אבוא. אם הסוודר שלי ירוק תדעי שהכל בסדר וכן, שזה הסוודר הירוק שלך שטרם החזרתי לך"). בוחנת 20 מערכות לבוש ובסוף מתבייתת על שמלת הדייט הראשון שלי (חושפת רגליים, מעמיקה את המחשוף ומצרה את המותניים. חייבים לאהוב את זארה), מוודאת שתרסיס הפלפל אפקטיבי (אה, אני רוצה לנצל את ההזדמנות להתנצל בפני הבחור ההוא שרץ ג'וגינג מולי ואז הרגיש צריבה בוערת בעיניים, נפל על רגליו, התגלגל לכביש ונדרס. פשוט הייתי חייבת לבדוק שזה פועל) ומורחת על עצמי מספיק קרמים ריחניים כדיי שדבורים ירצו להזדווג עלי - הייתי מוכנה ופגשתי את יונתן.
הוא היה מקסים. חכם, מצחיק, שנון, ג'נטלמן, רגיש. הקשיב לתלונות שלי, תרם אבחנות משלו, קנה את הפופקורן הגדול (באותם ימים ילדים, אנשים ממש הלכו לקולנוע שהם רצו לראות משהו ולא סתם הורידו אותו בטורנט) ובהחלט העביר לי את חווית "פגשתי בחור באינטרנט" בצורה הטובה ביותר.
חבל שלא נמשכתי אליו.
"אני לא נמשכת אליך" אמרתי לו שניסה לנשק אותי מחוץ לבית. "אני לא חושבת שנוכל לצאת שוב" זימזמתי לו במסנג'ר יום למחרת ובערב התקשרתי וסיכמתי את העניין "זה לא מתאים לי, אתה מבין?".
"בסדר, בסדר" הוא ענה "אבל למה את ממשיכה להתקשר אליי?"
"כי, כי, אתה מצחיק ומשעשע, וצוחק מהבדיחות שלי וחכם וג'נטלמן ומבין אותי, אתה ממש מבין אותי, אני מרגישה שאני יכולה לדבר איתך!"
אולי הוא גם היה בודד, אולי נגעתי לו בנימי הרגש ואולי הוא חשב שאם הוא ישאר בסביבה מספיק זמן בסוף אני אבין שנועדנו להיות ביחד. לנצח. עדיף ערומים באיזה אי נידח. הסיבה הראשונית לא משנה, רק התוצאה, ויונתן נהפך לג'וקר הסודי שלי. התחלנו לספר אחד לשנייה הכל עם התמקדות ביחסי גברים-נשים. חלקנו סודות מקצוע ("הוא אמר שהוא יתקשר. נראה לך שהוא יתקשר?" או "היא לא רצתה שאנשק אותה בסוף הערב, זה אומר שהיא מתאהבת?").עזרנו אחת לשני לפענח את המין הנגדי בדבקות של חוקרי אנתרופולוגיה. גם כשהוא נסע לקרואטיה כדי להתמחות בלימודי הרפואה שלו ("אם תלמד גניקולוגיה, אני אתן לך להיות הרופא שלי! תוכל לראות אותי ערומה! תעשה לי מחיר טוב על גלולות!") הקשר נשאר יציב ופרוע, סוטה ומשעשע, עמוק וקליל.
והנה, בימים האחרונים, יונתן מתחיל להתברגן. שלא לומר להסתייג מהתיאורים הקולחים של חיי המין שלי ושל חברותיי והניתוח הקר שאני עורכת להם. במשך שנים אני מספרת לו בכנות שובת לב (לפחות זה מה שאני אומרת לעצמי שאני מעלה על המוקד עוד בן זוג עם כישורים ורבלים מוגבלים ומכסחת אותו באכזריות פוטוגנית) על על הפאקים הקטנים של בני מינו, במיטה ומחוצה לו. מסבירה לו איך נראה הצד האחר. איך אנחנו מרגישות כשאנחנו נתקלות באיבר מין קטן מידי (אני אוהבת לקרוא לזה על שם התוכנית המיתולוגית "זהו זה" כי הוא מוריד את המכנסיים ואת רואה שם רק באבא בובה קטן ושואלת את עצמך "זהו זה?") במישהו שחושב שהצנרת הפנימית שלך היא כמו משחק של ביתר ירושלים ("רק להבקיע גול, בלי צורך לחשוב על טקטיקה או אסטרטגיה") או סתם מישהו שחושב שנשיקה צרפתית אומר למרוח את איברי האכילה שלך ברוק תעשייתי.
"את נורא ביקורתית" הוא הטיח בי אתמול וזעזע את מגדל הקלפים של יחסינו. הלו? ברור שאני ביקורתית. ורכלנית. ובעלת חוש גבוה לצדק, שיוויון זכויות וגמירות הדדיות. בגלל זה אתה אוהב אותי, לא? "אני לא אומרת להם את זה" צרחתי עליו דרך המחשב "אני אומרת רק לך את זה. אי אפשר להגיד דברים כאלו לגבר, זה יפגע נורא בביטחון העצמי שלהם, הם יקבלו חרדת ביצוע ואז מה הרווחנו?".
"אז למה את אומרת את זה לי?"
"כי, כי, אתה אתה הג'וקר!. אתה צריך לדעת מה אנחנו סובלות כדי שתהיה יותר טוב מהם! אתה לא מבין! אני נותנת לך צוהר ענקי לשיחות הבנות הכי אינטימיות בעולם, שתדע מה אנחנו באמת אומרות לחברות שלנו אחרי שאמרנו לכם "היה מדהים, בחיים לא נישקו אותי ככה" (שאת בעצם מתכוונת "היה מדהים, בחיים לא נישקו אותי ככה, לפחות לא מאז שהפודל העיוור של סבתא לי החליט שהפנים שלי הם קערת דוגלי מובחרת"). אני נותנת לך את העולם ואתה לא רוצה אותו? למה??"
"כי זה פוגע בי"
?!??!
"כי כל פעם שאת מספרת לי על עוד גבר אידיוט שפגע בחברה שלך או בך, או עוד מישהו שלא עמד בציפיות המטורפות שלכן במיטה, אני מתחיל לחשוב שגם הבחורות שאני הייתי איתן עושות את זה. שגם הן מרכלות, עם עצמן, עם הידיד שלהם, עם החברות שלהן, עם אנשים זרים באוטובוס (היי! את זה אני עושה רק במצבי חירום. כשאתה לומד למבחנים או משהו) ואני, האמת, כבר לא רוצה לדעת"
"אבל, אבל למי אני אספר את זה? מי ייתן לי את המידע פנימי? את הניתוחים ההגיונים? יסביר לי שאם הוא לא מתכרבל אחר כך זה לא אומר עליי כלום אלא שהוא פשוט עייף? מי ישמור על שפיותי?"
הוא שתק קצת ואז התנתקנו. היה צריך ללכת לשנן אלפי מושגים על ריבוזומים. בהיתי במסך, גוללתי את השיחה אחרונית, מחפשת רמזים למפץ הגדול, בין כל הסמיילים והקריצות. אם רק הייתי אומרת לו, שלצחוק איתו על החוויות הללו, עושות את הכל פחות עצוב, פחות נורא, פחות נוגע, אולי הוא היה מבין.
אולי אני לא יכולה לספר לו הכל באמת.
___
* והמלצה לשבת: בדיוק סיימתי לקרוא היום את הספר שתלתול סיפרה לי עליו: חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו מאת ג'ונוט דיאס (הוצאת מחברות לספרות) ודוגדגתי בהנאה אולי כי כסטודנטית לשעבר למדעי החברה, הערות שוליים עדיין לוחצות לי על כל הכפתורים הנכונים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מיאו, חתולה.