Splendor in The Grass

"המשקף שלך מהמם!"

(נינט מחמיאה לבחירת האקססוריז שלי)

יש רק שני מקומות שאני מוכנה לשבת בהם: באמצע האולם או מאחורי הקלעים. כל השאר נראה לי לא הולם את מעמדי כסלב עצמוני (כאשר האדם בטוח שהוא סלב מצליח ומבוקש ולא מבין מדוע שארית הפליטה עדיין מתייחסת אליו כאל סתם סטודנט מובטל. נפוץ בעיקר בשדרות רוטשילד ואצלי). לכן שהתקשרה המפיקה של מופע "שיר העשור" לוודא את הגעתי, וידאתי אני מנגד כי מובטחת לי כניסה מאחורי הקלעים. או כמו שהעדפתי לומר את זה בעדינות המתבקשת: "אני לא יושבת עם הערסים מקריית מנחם מול שרית חדד! אני יושבת עם שרית חדד!".

אני אוהבת את אחורי הקלעים. תחושת החשיבות שממלאת אותך עת מוצמד לצווארך תג ההפקה (או במקרה הנ"ל, צמיד צהוב זוהר), בקבוקי המים ופירות העונה לכל דורש ותחושת ה"אני חלק מתעשיית הזוהר הישראלית" בזמן שמפיקה עבת גוף (והן תמיד עבות גוף) דורסת אותך כשהיא מפנה את הדרך לואן של קובי פרץ. וכמובן, כשנמצאים מאחורי הקלעים, רואים לאיזה רמות בולשיט מגיע הצירוף "תעשיית הזוהר הישראלית".

קחו למשל את צמד הבלונדיניות מגיא פינס, משרתות הממלכה. הדס וענבל נדמה לי קוראים לתאונת הסטיילינג הזו. שתיהן הוצבו בשמלות הסטרפלס הטופ-שופיות שלהם, על עקביהן הגבוהים להחריד (לא מומלץ בחולות בריכת הסולטן, תאמינו לי) והוכרחו לראיין את הזמרים שירדו מהבמה בהתלהבות ורודה שהזכירה לי שיחות עמוקות שניהלתי בגיל 14. עד פה לגיטימי, רק שהשתיים, איך לומר בעדינות, לא בדיוק גיל ריבה או לונדון וקירשנבאום. זה לא שגיא פינס טוענים פה לסוגה עלית או תחקיר עיתונאי נוקב. אבל לשאול את שרית חדד, רגע אחרי שירדה מהבמה: "נו, התרגשת?" זה קצת אוברסטייטמנט. והנה סוד מקצועי קטן: לכתבות שטח מוצמדת בדרך כלל מפיקה בשטח. הנערה הזו, שלנצח תהיה פחות יפה מהכתבות עצמן, אבל עם פער פסיכומטרי של בערך 200 נקודות עליהן, עמדה מחוץ לטווח המצלמה ולא הפסיקה ללחוש לבלונדיניות שאלות למרואיינות. כל פעם שהן נעצרו מול המצלמה במבט פרה עגול, לחשה להן המפיקה את השאלות "הנכונות". לזכותן יאמר שהן אכן שאלו אותן בחינניות הבלונדינית הנדרשת. לרעתן יאמר שכשנינט ירדה הן לא הספיקו להתעשת מספיק מהר ונינט חתכה אותן אחרי כמה שניות במבט "אין לי זמן לחכות שתבינו איך לעשות את העבודה שלכן כלומר לשאול אותי שאלות ולא רק להביט בי במבט פעור של טירוניות אוקטובר 09' "

או אייל גולן. כדי להבין את אייל גולן אתם פשוט צריכים לדמיין את סדר היום הממוצע שלכם. להכפיל ולרבע אותו ואז לעשות את כולו ביום אחד. גולן הוא מכונה משומנת של עבודה. כל דקה מנוצלת, כל פייט במקום. אין מקום להסחות דעת או לבזבוז זמן. לא ככה ממלאים עשר קיסריות. את גולן מלווה רונית ארבל, מנהלת אישית, אמא, מאבטחת ופסיכולוגית בפאוור סופ לבנה (ובפאוור סופ אני מתכוונת למכנסי ג'ינס לייקרה לבנים שהיו צמודים יותר ממבקר המדינה על העו"ש של אהוד ברק, חולצת סמי-קסטרו עם פסים וארשת פנים כללית של הזמרת שר, פוסט תקופת הניתוחים). ארבל החזיקה את גולן ביד, פיזית, לאורך כל המופע. לוחשת לו מה להגיד עם קבלת הפרס, מרחיקה באלימות אדיבה מעריצות שרוצות תצלום, מנפנפת ערס ש"רק רוצה לנשק את אייל למזל, נשבע לך אחותי, זה יביא לי מזל" ומיישרת לו את הווסט. עד שגולן לא סיים את תפקידו על הבמה, ואם צפיתם- ראיתם שהוא עלה על הבמה יותר פעמים מגל אוחובסקי, הציבור הרחב לא זכה לגעת בו, שלא לדבר על לנשום. אני מניחה שסטארים בגודל של גולן זקוקים לניהול לוחץ כזה, לדעת מתי מותר ללכת לשירותים ושהנעלים הללו לא הולכות עם החליפה הזו, אבל לא יכולתי שכלוב הזהב מקבל פה משמעות אקטואלית מתמיד. במיוחד שיש ערס שחושב שללקק לך את המצח יביא לו מזל בקזינו. והוא עוד אומר לך את זה. רק רציתי להתרחק משם, אני מניחה שגם גולן.

גם מצבן של הנשים בתעשייה לא יותר טוב. שירי מימון, מטר חמישים של אמבציה, הגיעה מלווה בפמליה שהסתירה אותה כליל. סטייליסטית, מאפרת, עוזרת אישית, מפיקה אישית, מעצבת שיער ועוד כמה בנות תל אביביות ומתוקתקות לעילא שליוו אותה כעשן מתוק עד שעלתה לבמה ואז עמדו מול הפלזמה ונתנו לעצמן ציונים על העבודה שלהן (המשובחת, אני מודה). כמות האנרגיות שהושקעו בשטח קטן יחסית (כמה שוקלת מימון? 40-5- קילו?) הייתה מגוחכת.

שרית חדד, עם פמליה דומה, היא אחת הנשים הנחמדות בתעשייה. אם רק תתנו לה לנשום. ולא נותנים לה. חדד עלתה בין הראשונות על הבמה כדיי להספיק להתחייבויות קודמות בהמשך הערב. איך שירדה מאחורי הקלעים התנפלו עליה מספיק פלאשים כדי לגרום לעיוורון זמני. מטר שאלות מגוחך (ע"ע) ומחמאות צבועות על הבגדים "שרית מי הסטייליסטית שלך - זה הוררררררררס!" שהתחלפו אחר כך ב"ראית? טייץ פייטים מזארה. איזה המוני!". וחדד, בחורה יפה מבית טוב, בסך הכל רצתה ללכת. ראיתי עליה, בעיניה עמוסות הצללית, בנעלי העקב הלוחצות שלה, בבייבליס ששרף לה את הקצוות. היא כרגע סיימה הופעה מטורפת והיא רק רוצה קצת מים, אבל לא, קודם צריך לענות לשאלות של ההם מערוץ 2 וכן, היא מתרגשת מאוד.

מבחינתי, נינט ואני יכולנו להיות החברות הכי טובות. אנחנו חולקות את אותו שנתון ולי היה פעם אקס שהזכיר קצת את יודה לוי. גם לו היה שיער שחור. למעשה, מלבד העובדה שנינה ממש יודעת לשיר וכשאני פותחת את הפה עורבים שוקלים למסור את גופם למדע, אנחנו ממש דומות. חיבה לשינויים דחופים בלוק, פרשיית עבר עם אביב גפן ונטייה להשמנה. ובכל זאת, לנינט יש את גדי אלימלך צמוד אליה ולי יש.. טוב, הבנתם את הכוונה. לא משנה אילו רינונים יש שנינט לא מספקת את הסחורה (חכו ש"קירות" ייצא למסכים) מאחורי הקלעים היא מלכה. מלבד אלימלך יש לה גם מאפרת צמודה, יח"צנית, שתי חברות טובות ומאבטח. היא מגיעה חמש דקות לפני שהיא צריכה לעלות ונעלמת מיד אחרי הירידה ממנה. אין לה זמן לבזבז, ממילא לא יפרגנו מחר בעיתון.

הקרבות ה"מזרחים" הכי מעניינים אותי. למרות שאני לא מסוגלת להבחין בין כל תתי הז'אנר, את קובי פרץ אני מזהה. יותר נכון, את המניירות של קובי פרץ. לא להצטלם, לא להציק, אל תיגע בי. כשהוא יורד מהבמה היחצ"נית שלו מזמזמת שאם מישהו רוצה לראיין אותו - קובי בואן ותבואו לשם. יענו, ההר לא יבוא למוחמד. ומוטב כי מוחמד יצלם את פרץ בתאורה מחמיאה. הלו"ז שלו כל כך יקר ערך שהוא הצליח להגיע, להופיע, לצאת לעוד חלטורה בעיר ולחזור אחרי שעה לעוד עלייה לבמה. מולו קחו פרץ אחר, משה. ילד טוב טבריה (בדקתי בגוגל) שהתייצב בדיוק מתי שהמפיקה הורתה לו, חיכה בסבלנות לתורו, הצטלם עם כל מי שביקשה, התעניין ממש בסובבים אותו והיה, אין דרך אחרת להגיד את זה - נחמד. אני מניחה שכל הזמרים מהז'אנר הם כאלו בתחילת דרכם. עד שהתהילה עולה להם לראש והם מתחילים להסתובב עם פוזה של ליאור אשכנזי.

ולסיום, מאחורי הקלעים אתה מתוודע מהר מאוד למצבך בההיררכיה התקשורתית הישראלית ומצבי, אפעס, לא משהו. טלוויזיה יותר חזקה מעיתונות. עיתון ארצי לא רואה ממטר מקומון ואף אחד לא יודע איך להתייחס לבלוגרים, בוז כללי מישהו? כתב ערוץ 2, שאיתו ניסיתי לפלרטט על גבול המביך, הסתובב במתחם כאילו הוא יוצא עם יונית לוי, מודע היטב למעמדו הרם. אפילו הבלונדיניות של גיא פינס נאלצו למחות על כבודן לעיתים קרובות מידי כשהוא דרש את זכות הבכורה בראיונות או כמו שניסחה זאת רונית ארבל "קודם ערוץ 2, אחר כך נחשוב עליכן". הן בתגובה גנבו ראיונות לכתב החברה של "מעריב" שדחף את השדרנים הפעורים של גלגל"צ שמצידם סיכלו לכתב לענייני ירושלים של ידיעות אחרונות את הניסיונות "לתפוס את האוירה" כדי שיהיה על מה לתת 200 מילה לחדשות של מחר.

המסקנה מהערב הזה הייתה ברורה.

אני חייבת לעבור לטלוויזיה.