
חפש בבלוג זה
יום שבת, 26 בספטמבר 2009
Am i the new Mrs. Robinson?

יום שלישי, 22 בספטמבר 2009
Baby Boom

"בא-בי-בו, הופה!"
על הרצפה, שכבו שתי נשים בוגרות, אלגנטיות, מטופחות, נשות קריירה וביזנס שמנהלות מערכות אדירות בהינף אצבע צבועה כתום-אלמוג אחת ודיברו תינוקית שוטפת. ביניהן, מודע לחלוטין למעמדו הרם בחדר, שכב פעוט כבן שנה וניסה, אין דרך אחרת לתאר את זה, לבצע סיכול ממוקד בנבי. ארנב הפרווה שמלווה אותי כבר 15 שנה.
"נבי! לא!!" צללתי לעבר חבילת הריח החשודה שהחזיקה בחברי הטוב כבן ערובה וריססה אותו ברוק "תצילו אותו!!". השתיים, העונות בימים כתיקונן לכינויים 'אמא' ו'דודה' לא הביעו התרשמות מהמאמץ ההירואי שלי להציל את בן טיפוחיי. "נו, באמת, את מגזימה" פתחה עלי אמא פה "זה כולה בובה, תני לשוהם-זפיר לשחק איתו".
עכשיו תדמיינו שהמסך זז בגלים, עשן מתאבך למעלה והכתובית פלאשבק מופיעה. קולו הסמכותי של דניאל פאר ברקע: לפני שנתיים החליטה ש', הנכדה הבכורה ובת דודה של בוהן כי הגיע הזמן להתברגן. היא הכירה בחור, הוא הכיר אותה. נערך משתה\שבת חתן\מסיבת רווקות\מסיבת רווקים\מקווה\חינה\ארוחת היכרות\חתונה. וכעבור שנה, חדר יולדות פרטי, נולד שוהם-זפיר. תינוק חמוד, עירני, שחור תלתלים ועם מנעד סירנות מרשים. הוא הפך את דודתי היקרה לסבתא ואת אמי לזו ש"הבת שלה עוד לא התחתנה, לא אין עדיין ילדים, היא מעדיפה, את לא תאמיני ק-ר-י-י-ר-ה. אני אומרת לך, הנשים היום. בושה, בושה".
באופן אישי, אין לי שום בעיה עם שוהם-זפיר, כל עוד הוא נשאר בתחומי הגזרה שלו (הוד השרון) ולא משמיד לי ארנבים כתחביב. כל עוד לא הופר הסטטוס קוו הזה, אין לי בעיה להכיר בקיומו ושהוא יניח שקיומי אכן קיים שם, ככתם צבע מטושטש. היינו יכולים להיות סמל ומופת ליחסי ישראל -פלסטין, מועמדים לפרס נובל למוצצים, לחיות ביחד, אבל בנפרד, עם גדר גבוהה באמצע. כלומר, עד אתמול.
"אמא" גררתי את האישה ההורמונלית למטבח "לא רוצה להיות חצופה או משהו, אבל למה יש תינוק בסלון שלי, אה סליחה, בסלון שלנו?". היא המשיכה להביט בי, ידיה מרסקות במקביל בננה, בטטה ובאדי (the three B ) בוחנת בקפידה את בטני השטוחה (נניח שטוחה, לצורך המטאפורה, בסדר? זה נשמע יותר טוב מ"בחנה בקפידה את בטני התפוחה משווארמה פרגיות עם חומוס שדפקתי בתלפיות לפני חצי שעה") "איזה תינוק חמוד הוא, הא? הוא כל כך עירני וחכם. מקודם הוא אמר גגעעדו, נכון שזה נשמע לך כמו סבתא?"
הממ, לא, זה נשמע לי כאילו התינוק יצטרך קלינאית תקשורת לפני גיל חמש, אבל מה אני מבינה. רגע, זה לא שיש לי בעיה עם תינוקות. אני אוהבת תינוקות. במיוחד שהם ישנים או על ריטלין. אני רק לא אוהבת מה שהם עושים לאמא שלי. כל פעם שעוברים ליד תינוק הרכוס לחזה של אמו בקשר צופי, מתחילה אימי להחליף מצבי צבירה ואני כבר רואה את הבעת הכמיהה על פניה. וזה מלחיץ. זה מלחיץ בטירוף, במיוחד כי אני עדיין לא מוכנה נפשית להחליף את ההתעסקות שלי בעצמי בהתעסקות במישהו אחר. במיוחד אם המישהו הזה צריך תשומת לב יותר ממני. תנו לי קודם לקנות חזייה שאני אהיה מרוצה ממנה יותר משבוע, אחר כך נדבר על התחייבויות למשהו עם טווח ארוך. אפשר גם להתחיל עם בן זוג.
מכיוון שרוב החברות שלי יותר מבוגרות ממני, הבעיה הופכת להיות כאוטית יותר ויותר. יש כבר חברה טובה שנמצאת בחודש השביעי ולא נשמעו ממנה סימני בינה כבר, ובכן, שמונה חודשים. חברה נוספת, בת שלושים פלוס, מתחילה לדבר על בנק הזרע כאופציה רומנטית הגיונית וחברה שלישית מוכנה לשקול ברצינות להתחיל לצאת עם גבר גרוש עם ילדים "כי הוא כבר יודע איך זה להיות אבא ונוכל להתחיל מיד אחרי החתונה". פתאום כולן מחפשות להתעבר ולהתעגל ולאבד קשר עם כפות הרגליים שלהן והזיכרון לטווח קצר. אני מוצאת את עצמי מוקפת בנשים שמסתכלות בערגה על הקולקציה החדשה של שילב ולא של שומייקר. האם העולם השתגע או שאני פשוט לא בקצב?
האם העובדה שאני אוהבת את הציצים שלי במקומם כרגע ולא סביב המותניים מטילה בי פגם?
או שאולי, כל הפוסט הזה נוצר רק כתגובת נגד של הגוף שלי לצפייה רצופה של שעתיים בערוץ הופ קטנטנים, כי שוהם-זפיר ביקש? (אל תשאלו אותי איך ילד בן שנה יכול לבקש להעביר לערוץ מסוים מבלי לדעת ממש לדבר. זו סוגיה לוגית שאינני יכולה להבהיר)
"תקשיב ילד" אמרתי לו כששתי הגרציות הלכו לשתות קפה במטבח והציבו אותי על המשמר "אני אוהבת אותך, אתה בן משפחה והכל, אבל צריך לשים לך גבולות. נבי הוא גבול. אתה לא נוגע בו. מנגנוני הסבתא של אמא שלי - הם גבול. אתה לא מעורר אותם. ספיישל גוסיפ גירל בהוט - זה יהרג ואל יעבור! לא מעבירים פה בשביל לראות את הדודידו המסריח הזה. ובעיקר, אל תתקרב אליי עכשיו, ידיך מרוחות בשוקולד ותבקש חיבוק. לא. לא לחבק! לא לגרגר! אלוהים, מה זה הריח המתוק הזה? זה יוצא מהראש שלך? זה מדהים. אני חושבת שהרחתי את זה היום במשביר, רק שהייתה על זה מדבקה של דיור. רגע, תביא, נסניף עוד רגע. אוי, אתה מחייך אלי, איזה חמוד. איזה צחוק מתוק. בוא, תביא חיבוק. איזה ריח מדהים. רק עוד קצת. בוא, רוצה שנשחק קצת? שאקריא לך סיפור? בוקובסקי אולי? אידה פינק?"
הן חזרו אחרי רבע שעה, בדיוק בשביל לראות אותי שוכבת על הרצפה, שוהם-זפיר לידי, יוצר מגדל מושלם מבקבוקי לק ואותי ממלמלת "גורו- מיו-מיו-קרפצ'יו-קופוצ'ינו. מי גאון של אמא? מי גאון של דודה? אלוהים, אני חייבת להשיג לי אחד"
יום שני, 21 בספטמבר 2009
to know or not to know?

אבל זה יקר.
וכמו שגלי (שימו לב, גלי, אפילו לא זארה!) כבר המציאו תחליף זול לנעלי הניטים של בלמיין, כך גם אני מוצאת פתרון ראוי וזמין לבוגרי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית - חברות! לא סתם חברות, אלא כאלו שנבחרו היטב, בפינצטה, על סמך ניסיון חיים, טראומות זוגיות וארון הנעליים שלהן. יחדיו אנחנו מנתחות בקור רוח ובדמעות את שגיאות חיינו, מעדכנות את רשימת האוייבים הארוכה ועורכות שבועות דם כואבות (כל אחת מתלוננת על כאבי המחזור שלה ויחד אנחנו מרגישות שותפות גורל).
את ליאת הכרתי בזמן שעבדתי בשלוחה המקומית של משרד רואי חשבון מפורסם בזמן הלימודים בתור מזכירת-על (ונתתי לריקי ג'רוויס את כל החומר הטוב! לעזאזל!) והיא איישה את המשרד באשדוד. אל תשאלו אותי מה יש לרואי חשבון לעשות באשדוד ולא אצטרך לשקר לכם על הלבנת הון. רק אספר שהחיבור ביני לבין ליאת היה מיידי, משעשע ורכלני בעיקרו. חצי שנה דיברנו טלפונית ומסנג'רית, חלקנו סודות, את הקוד לכספת ובסופו של דבר, כתעודת ביטוח, גם את הפרטים האישיים של מאהבת הבוס, ליתר ביטחון.
מאז חלפו כמה שנים, אבל הקשר רק התהדק. רובו וירטואלי, כי ביננו, גם לי אין מה לעשות באשדוד ואין לי שום הון שניתן להלבין, אבל התכתבות יומית במסנג'ר יש והיא עסיסית ואינטימית יותר מרוב הקשרים הוורבלים היום-יומיים שלי. אנחנו דנות בסוגיות הרות גורל כמו "מין אוראלי - קווים לדמותו" או "תואר במשפטים - האם העולם צריך עוד עורכי דין?" וכמובן "האם שרה תצטרף מחר לביביניהו בניו יורק ואם כן, מה היא תלבש?". היום, בעקבות הבהוב של האקס המיתולוגי הפרטי של ליאת, שהעז, ברוב חוצפתו לשלוח לה "שנה טובה", העלנו את השאלה החשובה ביותר -
לדעת או לדעת (מה קורה איתו עכשיו)?
ליאת מעדיפה לא לדעת. הלך, נעלם, נגוז מחייה. לא פייסבוק, לא טוויטר. לא חברים משותפים. לא להתקשר לדיקאן שלו באוניברסיטה ולבקש לקבל את גיליון הציונים שלו באמתלת שווא (היי! עשיתי את זה רק פעם אחת ולא האמנתי שזה הצליח! הם ממש תמימים שם בבאר שבע). היא מעדיפה לשבת בבית ולדמיין את האפשרות הגרועה ביותר. שהוא גר עם חברה בלונדינית משגעת, בדירת גג ברמת גן, הם מאוהבים ומתכננים חתונת סתיו. בפריז.
אני, אם עוד לא הבנתם, כעיתונאית חוקרת, מעדיפה לדעת אם בדיקת השתן האחרונה יצאה חיובית או לא. כל האמצעים כשרים בעיני. אני זוללת את המידע, במן הנאה מזוכיסטית ואף מפריזה בהן, כדי להכאיב לעצמי כמה שאפשר בתקווה להתגבר על הכאב. מישהי ראתה אותו בפאב "שלנו" הוא בטח יצא שם לדייט. הוא הצטלם והעלה לפייסבוק תמונות עם "ידידה", היא בטח מאוהבת בו והם הולכים להתחתן. הנה, רק השבוע גיליתי כי אחד מהאנשים שיצאתי איתם, דק רקק במפה הרומנטית שלי, עובר לגור עם חברתו והם מדברים על לעשות ילדים. הרגשתי, חמש דקות אחרי שהצלחתי להיזכר מי זה הבחור ולחבר פרצוף לשם, הייתה נוראית. כאב! צער! אם עד עכשיו השלתי את עצמי כי האפס יושב בבית ומתאבל על לכתי, שנתיים אחרי שנפרדנו, עכשיו יש לי הוכחות (טוב, שמועות) שהוא עבר הלאה.
טיפול בהלם יקראו לזה המומחים.
שגרה, אקרא לזה אני.
ועולה השאלה, כפי שתהתה קארי ברדשאו האנורקטית - מה עדיף? לא לדעת עליו כלום ולייסר את עצמך בספקולציות נוראית, שרוב הקשר שלהן למציאות הוא רופף בהחלט או לדאוג לקבל (או לגנוב, הכל עניין של סמנטיקה) מידע מעודכן שאומנם יכאיב ברקמות הכי רגישות, אבל לפחות ישאיר אותך על קרקע מציאותית ואכזרית?
או כמו שניסחה זאת רטינוב הנכלולית - לאהוב ולאבד או לאבד ולהזמין עליו חוקר פרטי?
יום ראשון, 20 בספטמבר 2009
The naked chef

במבט לאחור, אני מבינה שניחנתי בזיכרון סלקטיבי. הרי כל מה שקרה היום בבוקר כבר קרה בעבר. הגבות השרופות. המתכונים המסובכים. הרעלות הקיבה. ניידות האמבולנס. אפילו הנטישה המאסיבית של בני הבית, עת אני מתקרבת למדף הסינרים במטבח, הכל היה מוכר. אבל אני, בנחישות נשית שאין כמוה, עצמתי עין לכל הרמזים המטרימים והחלטתי לנסות שוב.
להכין פנקייקס.
זה דווקא התחיל אופטימי. שמונה בבוקר, אני עומדת במטבח, כולם עדיין ישנים, הלומים מרצף ארוחות-אורחים-עיתונים שהוטל לפתחנו בחג הזה. לבושה סינור פרחוני,קולקציית פראדה 1992, וכתמי קמח מעטרים את אפי. זה לא מרגיש לי טבעי, ה"בית קטן בהתנחלות". מלבד גיחות עונתיות, מערכת היחסים שלי עם המטבח היא מאוד ברורה: מינימום מאמץ, מקסימום קלוריות. לפתוח את המקרר, להרוג סלט טורקי ולנוח. אבל הסתיו הממזרי הזה כל כך מקסים בחוץ והשתלטה עלי פנטזיה איך המשפחה שלי תתעורר, תריח את המאפים הטריים ותשכח איך השתכרתי בערב החג.
כמו כל משימה רצינית, התחלתי בתחקיר. פנקייקס עם חמוציות ובננות נשמע לי תמיד ספרותי, שובב וטעים. "כמה קשה זה כבר יכול להיות?" שאלתי את עצמי בקול, בעודי חופרת במרחב הוירטואלי ומחפשת מתכונים שאין בהם מרכיבים מוזרים כמו "קורנפלור" "חמאה ביתית" או "יוגורט עיזים". (הלו-הלו, אנחנו משפחה של מרגרינה ותמצית וניל של שופרסל בלי חומרים טבעיים. תחכום אפשר למצוא בארון שלי, לא בארונות המטבח שלי). בסוף, אחרי פסילת מתכונים מסובכים מידי (מה זה אומר לנפות קמח? זה כמו שמנפים את הבנות השמנות מהתיכון?) מצאתי מתכון, משהו מאתר "בישולים לילדים - בקלי קלות!". בדיוק רמת המבחן הרצויה עלי.
פרשתי את המרכיבים על השיש, שלפתי מיקסר, מערבל מזון, קערה וחמש עשרה כפות והשתדלתי להדחיק את חווית הפנקייק'ס שניסיתי להכין לאקס לפני חודשיים. גם אז השתלטה עלי רוחה של מרתה סטיוארט ואני נחפזתי להכין לו יציקות בטון פריכות שאותן כיניתי "מאפינס". הוא אכל אותן בחשש, ירק לפח כשלא הסתכלתי והחמיא לי בחום על התוצרת. אם זו לא אהבה, מה כן?
החביתית הראשונה לא יצאה משהו. ובלא יצאה משהו אני מתכוונת לגוש מפוחם ושרוף, עם בטן רכה ולא מטוגנת באמצע. "הממ" טעמתי "דווקא נחמד. כמו לאכול בצק עוגיות. מפוחם ושרוף. אבל מילא, כולם יודעים שהראשונה תמיד נכשלת". שפכתי עוד מהבלילה והבחנתי בגושי קמח שנצמדו למחבת. "הא! היא לא דלילה מספיק" איבחנתי. "צריך נוזלים. לא משהו שכוס חלב לא תסדר". לרוע המזל, האורחים שהגיעו אלינו לחג גמרו את שקית-חלב-החירום שאנחנו מחביאים בפריזר. אבל היי, הם הביאו בקבוק יין. "הא!" אמרתי "יגעת ומצאת, תאמין. אין כמו קצת אילתורים במטבח. או כוס יין". והוספתי. ואז קצת קמח רגיל, כי לא סמכתי על הקמח המלא (הוא תמיד נראה לי חשוד מידי, בריא מידי), וקצת קליפת לימון, כי צחי בוקששתר, כך שמעתי, תמיד מוסיף קליפת לימון לכל דבר. וערבבתי, ושפכתי שוב למחבת. ואז נזכרתי שלא שימנתי את המחבת ושפכתי שמן. וטיגנתי. והתפללתי לגי'ימי אוליבר "בבקשה ג'יימי, אם אתה שומע, בבקשה שייצא עיגול מושלם של פנקייק ואם לא קשה לך, שיהיה אכיל". והוא כנראה שמע, כי בדרך פלא נוצר על המחבת עיגול מושלם, שעליו פיזרתי ביד נדיבה בננות ופתיתי שוקולד ופירות יער וקליפת לימון. בדיוק מספיק תוספות כדיי לראות את העיגול שלי מתפורר כמו מפת הדרכים ומתפרק לשני עמים שלא יתחברו לעולם. לא משנה כמה מיטשל ינסה.
קערה שלמה הקרבתי על מזבח הניסיונות הגיאומטרים שלי. עיגול, מעויין, ריבוע, מלבן, טרפז. צורה לא מזוהה. בשלב מסוים הפעלתי נוהל עננים והתחלתי לדמיין בעלי חיים בצורות שנוצרו על המחבת. המשפחה התחילה להתעורר, לצערי לריחו הנפלא של שמן שרוף ובצק מטוגן, ובכיור החלו להצטבר כמויות כלים שיצרו את הרושם כאילו גבר ביקר במטבח. אחרי תקרית קטנה שבה הבנתי למה אבא שלי שומר תמיד מטף בהישג יד, הכרזתי על הפסד במערכה וביצעתי נסיגה. אז לא יהיו צורות מושלמות או פנקייקס צרובים בעדינות על מחבת חמה. אבל תהיה ארוחת בוקר נהדרת!
ערכתי את השולחן, מעמיסה עליו בטירוף חושים תה, גבינות, לחם, ריבות וסלט. הושבתי את כולם מול השולחן והנחתי את הערימה הקטנה שנותרה מהקרבות במרכז. "קחו, תתכבדו" מירפקתי את בני משפחתי האוהבים. "זה אכיל, אני נשבעת. אני אכלתי את ה-50 הקודמות והן היו נהדרות". אחי הקטן החליט לזייף התקף לב (הוא בן 16) ופרש "לנוח בחדרו". אחותי הציעה שהיא תכין איזו עוגת דבש "רק עד שהן יתקררו, את יודעת, אם מישהו ירצה משהו מתוק". "אבל גם הפנקייקס שלי מתוקים" קראתי אליה "יש בהן סוכר. או שזה היה מלח?". אחי השני החליט כי הוא חייב לבדוק עכשיו מיילים מהעבודה ורק הוריי נשארו יושבים. מבטם נשוא אלי, מלא אהבה וחשש. אמי הרימה את החתיכה הראשונה, ריחרחה אותה קלות ונזכרה ב"סוכרת" שגילו אצלה לפני החג אצל רופא שקרכלשהוא "ורק תה מתוקה, בסדר?". רק אבא שלי, סגן אלוף מצטיין ש"אכל כבר חרא וחרץ בחיים" שלו, להגדרתו ו"נראה אתכם מחזיקים מעמד עם מנת קרב אחת שפג תוקפה במלחמה" העז לטעום. הוא הרים את החתיכה הכי פחות שרופה, תחב אותה לפיו, מיצמץ, ליקק, נגס ולעס. "הממ מותק" שמעתי את שיניו גורסות את קליפות הביצה (אלוהים, אני מקווה שאלו היו רק קליפות ביצה) "שמת בזה לימון, נכון? זה נהדר!"
ואם זו לא אהבה, אז מה כן?
יום שישי, 18 בספטמבר 2009
סנוב, שנטובה כבר סימאסת?

יום רביעי, 16 בספטמבר 2009
Astro-Girl Going Wild

יום שלישי, 15 בספטמבר 2009
The Final Dance

(נו באמת, אתם יודעים מאיפה זה)
אבל עכשיו השיעורים לא מעניינים אותנו. שירי נועלת את הבית, פעמיים וגם עם הבריח למעלה, כי שבוע שעבר הביאו להם משת"פים חדשים לבניין ואי אפשר לדעת מתי החברים שלו ירצו לנקום. מאחורי המיטה אנחנו שולפות קלטת וידאו בתוך עטיפה שציירנו עליה לבבות ורודים. אנחנו מסיטות וילונות, מורידות תריסים ומכניסות לוידאו. זה לא פורנו, למרות המתח הדרמטי שבניתי פה, זה "ריקוד מושחת".
78 פעמים ראינו, שירי ואני, את הסרט הזה באותה שנה. הרצנו לאחור, לקדימה, שרנו את השירים שוב ושוב בלי לדעת מילה באנגלית. פינטזנו שגם לנו יגיע מדריך ריקודים סקסי שיגאל אותו מהבדידות של בית ספר יסודי (דימיון מפותח כבר אמרתי?), תרגלנו צעדי ריקוד בקורדינציה שהייתה גורמת לאבי ביטר להיראות כמו פרימה בלרינה ובעיקר חלמנו.
תרגיל הסיום בשיעור התעלמות של אותה שנה (ולא התעמלות, כי ככל שהמורה יותר התעלמה ממני בשיעור הזה, כך עלו הסיכויים שלי לסיים אותו בכבוד ובציון חיובי) נקבע לתחום המאתגר של התעמלות קרקע, בזוגות. קפיצה על החמור, כמה שפגטים ואיזה גלגלון עם נחיתה מרשימה. פיס אוף קייק ל-99% מבנות הכיתה. סיבה לזיוף לוקימה מתקדמת עבורי.
"אל תדאגי" הרגיעה אותי שירי "אנחנו נעשה את זה ביחד". "מה ביחד?" אמרתי לה "נברח לצרפת כדי שלא ימצאו אותנו? בואי, יש לי שם קרובי משפחה!". אבל שירי התעקשה. החלטנו לשחזר קטע מהסרט האהוב עלינו. את ההרמה המפורסמת של פטריק סוויזי. מכיוון ששירי הייתה כבר, אז קראנו לזה "מפותחת" ואני שקלתי קצת יותר מקילו עוף אצל רמי לוי (אלוהים, תן לי לחזור למשקל הזה, בבקשה!) הוחלט כי היא תרים אותי ותייצב את שיווי המשקל המשותף ואני, אני רק צריכה לא להפריע.
רצינו להתעמל במים, כמו שהרימו את בייבי בסרט, אבל במקלחת זה היה קצת צפוף ואבא שלי לא הרשה לי למלא אמבטיות. לעולם. בסוף התפשרנו על המיטה של אמא שלה. כי היי, מזרון עמינח זה בדיוק כמו הכנרת. הסרט התנגן ברקע, עשינו פאוז ברגעים החשובים ועקבנו אחרי סוויזי בדבקות. לכופף ברכיים, לנעול מרפקים, את רואה, זה הכי קל בעולם. ממש.
כעבור שבועייים של אימונים מפרכים ודיאטת שוקולד עצבנית ("קראתי שזה כל מה שהיא אכלה לפני הצילומים, נשבעת לך") הגיע רגע המבחן. ציידתי אותנו בבגדי גוף ורודים ששירי סירבה ללבוש וכך, היא בטרנינג כחול עם סמל בית ספר ואני כקמע המרוט של הבולשיווי ממוסקבה הפעלנו את המוסיקה. נתנו לה לשטוף אותנו והתחלנו לקרקר על המזרון.
בנות צחקו, המורה הייתה בהלם. ועמיחי, הבחור שהייתי מוכנה לתת לו להיות הראשון שלי (הופה, הופה, הראשון שיסחוב לי את הילקוט, יא?) לא הפסיק להציץ מהמגרש של הבנים ולפרכס מהלם. לא היה לנו אכפת. היינו הגרסא הישראלית של ריקוד מושחת. הראנו לכל הסתומות איך רוקדים בהוליווד. איך עושים להיט. איך אפשר לעשות שפגט, גם אם ממש לא התכוונת לעשות שפגט ופשוט נעלי הבלט שלך לא נאחזו טוב בקרקע.
הפינאלה הגיעה. שירי התכוננה להרים אותי ואני לקחתי תנופה מקצה האולם, רצתי אליה בכל הכוח, כיווצתי מה שהיה צריך, הרפתי מה שלא היה וכיפפתי קלות את הברכיים לתנופה. שירי הושיטי לי את ידיה כדי להניף ואז.. ואז..
שברתי לשירי את האף.
היה דם, אש ותמרות עשן. במיוחד על חצאית הטוטו שגנבתי לאחותי בבוקר. שירי התחילה לבכות, המורה רצה לארגן טישו, אמבולנס ואת 669. אני עמדתי בצד, מבויישת כמו שלא הייתי מימיי. רואה איך מפנים את חברתי הטובה על אלונקה ואיך הבנות בכיתה מוכנות לסקול אותי בחימר שנשאר משיעור מלאכה.
אספתי את חפציי, ורצתי כל הדרך הביתה. הוצאתי את הקלטת השחוקה של 'ריקוד מושחת' וזרקתי אותה לאח. סתם, למיקרוגל.
"בגללך, בגללך" מיררתי לגלי הגמא ולפטריק "בגללך לשירי אין אף עכשיו". הוא לא ממש ענה, רק התנפץ בחום והשמיד את המיקרוגל.
האשמתי את התינוק.
בכל זאת, יש גבול לרמת האחריות שאני מוכנה לקחת על עצמי.
-
פטריק סוויזי, למרות הכל, איי הד דה טיים אוף מיי לייף.
יום שני, 14 בספטמבר 2009
תת תרבות האבל

היום קמתי עם מצב רוח קטלני במיוחד.
אינני טוענת כי זהו מצב שכיח או להיפך ואני מבלה את ימי בפיזור רסיסי אושר קטנים בכל אשר אלך. אני במקום טוב באמצע. אני לא אדם חיובי ונוח לבריות, אך גם אינני קטלנית אליהם, לפחות לא לאינטילגנטים שבהם. מצבי הרוח שלי, כמו נסיעותיו של ביבי לחו"ל, אינם צפויים או ניתנים להסבר הגיוני בהעדר לפחות שלושה דוברים. היה לי חבר שניסה למצוא התאמה הורמונלית בין הרגשתי לבין כמות הטינופת שאני יורה עליו ביממה, עד שהתברר לו שלנצח אני (וכולכן) נמצאות באחד משלושת המצבים:
1. אני לפני מחזור ועל כן מבייצת ונפוחה ושונאת אותך.
2. אני אחרי מחזור ועל כן מתוסכלת מכל השוקולד שאכלתי כי הייתי במחזור ומרגישה שמנה להחריד.
3. אני במחזור ועל כן סובלת מהתכווצויות וכאבי תופת שאתה, נמושה אשכנזית רופסת שכמותך מעולם לא היית עומד בהם, גם לא תחת משככי כאבים לסוסים ועל כן עוף לי מהעיניים ותכין לי תה קמומיל אם אתה כבר שם.
אז הוא ויתר ופשוט למד ללכת על קצוות האצבעות ולא להציק לי בשאלות מפגרות כמו "כמה סוכר?".
תוסיפו לזה שהשכנים ממול מנהלים את קרב האופציות על נישואיהם כל בוקר מתחת לחלון שלי (תתגרשו כבר, תתגרשו כבר למען השם!! אחמדניג'אד יקעקע על התחת השעיר שלו מגן דוד בכחול לבן לפני ששניכם תוכלו לעבוד על הזוגיות שלכם ברצינות), שחלמתי חלום מטריד ביותר על האקס האחרון, שכל מוספי החגים הורגים אותי ושבאופן כללי עוד חברת הפקות השיבה בשלילה על רעיון הסיטקום הגאוני שלי (ארבע נשים בנות 30+ שיסתובבו במרכז העיר ירושלים וידברו על שופינג, בחורים, קריירה וסקס - להיט בטוח!) ותבינו שהיום הזה נידון לכישלון.
בימים כאלו אני מנסה לתרגל עצות שקראתי במגזיני נשים שכתבתי בהם פעם. לנשום עמוק. לדמיין חוויות טובות. מקלחת ארוכה. לדבר עם מישהו שאת אוהבת. להירגע. לנשום עמוק. רוחניות. לקבל. להעניק. להכיל. לא לתת לעצבים להשתלט עלייך. לצאת מהבית. לא לראות בפייסבוק שהאקס שלך מהצבא התחתן עם האישה הכי שנואה (ובלונדינית!) בקורס, לא לקרוא את האימייל שמודיע לך שמצמצמים לך את הטור. לנשום, לשחרר. לתת לצרות להיות של מישהו אחר, לשחרר. רוחניות. הענקה. קבלה. נשימות עמוקות. לא להתעצבן מהמוקדנית של האינטרנט, לא לענות לשיחת פרסומת של הרב יצחק, לא לבדוק את מצב החשבון שלך. להכניס אוויר ולהוציא. לעשות מתיחות. לשכב על הבטן. על הגב. להריח את הורדים. למרוח לוונדר על המרפק. לשתות תה מרווה. לגלות שבמערכת גנבו לך את הכבלים שמחברים את המחשב לאינטרנט. וגם את העכבר. לטבול את האצבעות במים חמימים. לשחרר. להכיל. לשתוק. לשמוע מוסיקה קלאסית. לשמוע מטאל. לשמוע שלמה ארצי. לגלות כי השכן האידיוט שלך הפיל את רשת החשמל בשכונה. לא לקלל אותו. לאחל לו בלב תאונת דרכים בלב הכפר הערבי הסמוך, ברמדאן, כשהוא מוביל חזירים לשחיטה. לנשום. לנשוף. להיות רוחנית.
לצאת למרכז העיר עם רובה אוטומטי. לנשום. לנשוף. ללחוץ על ההדק. לכוון. לצחוק בקול גדול. יותר חזק. להחליף מחסנית. להכיל. לשחרר. לשחרר את הזעם. לשחרר את הנצרה.
ואז להדליק טלוויזיה ורדיו ואינטרנט. ולקבל פרופורציות. ולדעת, שלא משנה כמה רע לך ומגעיל ושכולם מסביב מעצבנים וטיפשים ואידיוטים ונחותים הרבה יותר ממך. עדיין יש לפחות מישהי אחת בעולם שבטוח, במאות אלפי אחוזים יותר, עוברת יום הרבה יותר רע משלך.
אסף רמון, יהיה זכרו ברוך.
יום שבת, 12 בספטמבר 2009
The Cinderella Issue

יום שלישי, 8 בספטמבר 2009
Gossif Girl

ובכן, השתחררתי וויתרתי על תמימותי לעד. צה"ל כבר לא היה הצבא של אבא שלי, חיילים לובשי זית, גבוהים ותמירים המוכנים לרוץ לתקוע את סכין הקומנדו שלהם בלבן של חיזבאללה, אלא צבא של בלונדיניות מפונקות מהרצליה שהשתזף כל יום בין 12:00 ל- 16:00 בדשא של גלילות ועשה קצת מודיעין כשזה לא הפריע להתענג על השילוש הקדוש של דיאט קולה-סלט-פרוזאק. באותם ימים שיקרתי לעצמי שייעודי נחסם על יד כוח קוסמי ועיוורון אלטרואיסטי מובנה. ואם רק הייתי הולכת לראיון ההוא ב"מחנה" ולא מספרת לכולם איך אני רוצה להיות מרגלת למען המדינה, חיי היו טובים בהרבה. "עכשיו" אמרתי לעצמי בעודי בוחנת את שמונת הקילו הנוספים שכבר אי אפשר היה להסתיר במדים "עכשיו, הגיע הזמן להגשים את החלום שלך ולהיות עיתונאית! או סופרת! ואם המצב יהיה ממש גרוע - עורכת דין!"
צעדתי בעיכוס תחת מפתה (והיה הרבה תחת בזמנים ההם, תודות למטבח הצבאי) לעבר המקומון הכי קרוב אליי, התייצבתי במיצמוץ שפתיים לפני העורך האגדי שבידי קורות חיים מרשימים (שנה וחצי בארומה לפני הגיוס, לא הולכות ברגל, תאמינו לי) ותבעתי להיות הכתבת הפוליטית החדשה של העיתון.
העורך הביט בי, דיבר בטלפון תוך כדי, שלח אימייל ואז צרח לאיזה כתב שלו שהוא הולך לזיין לו את האמא, סבתא ומשהו שנקרא רקטום (הייתי מאוד תמימה אז, רקטום נשמע לי כמו כוכב לכת בלתי מזיק, כמו צדק או פלוטו. בסוף מסתבר שבאמת צריך הרבה אומץ, כלי עזר משוכללים ואפשרות לנשום במצבים קשים כדי לבקר בו) אם הוא לא מגיש לו את התגובה של שר הביטחון תוך 10 דקות. "אח!" חלפה מחשבה בראשי "זה המקום שלי. פה אני רוצה להיות. תוך כמה חודשים אתחכך עם שועי עולם, נשיאים ופוליטיקאים. רינה מצליח, הזהרי למשרתך, היר איי קאם!"
חצי שעה אחרי זה העורך עדיין לא הראה סימני הכרה בנוכחותי מולו. אנשים נכנסו ויצאו, דפים התעופפו מסביב ואוירת כאוס הייתה בכל אשר אפנה. "אהממ" המהמתי לעברו והוא שלח עוד אימייל. "אוח-אוח" כיכחתי בהתקף ונטילציה והוא סימאס. "היי, אני פה!" צעקתי בסוף ביאוש, רק כדי לקבל את התגובה
"מה את רוצה, ילדונת?"
"להיות נחום ברנע הבא!"
"התפקיד הזה תפוס לפחות לחמישים שנה הקרובות. לכי מפה"
"אבל, אבל, אני רוצה להיות עיתונאית!"
"ואני רציתי להיות בלרינה, אז מה? יאללה, עופי"
קמתי, לבי דואב ונפשי עצובה. סתם, קמתי ולבי זועם ונפשי שונאת. מי הוא חושב שהוא, איש הרקטום הזה, לפספס כישרון נדיר כמוני. כוכב עולה שכמותי. אני, אני שערכתי שלושה עמודים בספר המחזור שלי! שכתבתי לבד את הברכה לבת מצווה! שהמצאתי הערכות מודיעין שגויות ומפולפלות רק כדי שלא יהיה לי משעמם! (אגב, אני מצטערת על זה, מי היה יודע שלחיזבאללה אין חוש הומור?) שיילך קיבינימט! אידיוט!
יצאתי מהמשרד המרוט, השתרכתי לעבר המעלית המדשדשת ואז שמעתי את הצעקה מאחורי:
"אני צריך כתבת רכילות!"
וכך זה קרה. מבחורה שמכינה קפה להנאתה הפכתי למישהי שסלולרי שלה יש שמות כמו: "משה- מפנה כלים במזנון הכנסת" או "רבקי-עושה פאנלים אצל אריה דרעי". בתור כתבת צעירה שעבדה בתחילת דרכה בעיתון שהמוטו שלו היה : "אם שונאים אותך - את עושה משהו טוב!" הפכתי תוך כמה חודשים לאדם השנוא ביותר בעיר. אנשים ניתקו לי שיחות, חצו מדרכות שראו אותי ובעיקרון - לא הזמינו אותי לברית. ממישהי שאף אחד, כולל קרובי משפחה בדרגה ראשונה, לא ממש הכיר, השם שלי הפך להיות שגור אצל רוב תושבי ירושלים. כולם קראו אותי. את כולם השפלתי, ירדתי, סיננתי, לעגתי. יחצ"נים, שגילם היה כפול מגילי אם לא יותר, התחננו בפני שאכניס אייטמים. אנשים שבחיים לא הייתי מוכנה לחלוק איתם אותו דוכן פלאפל הפכו לידידי הטובים רק כי הם היו מקורות מעולים. והכי נורא -
התחלתי לדבר ערסית שוטפת.
וכן, השתמשתי בביטוי "מאמי" יותר משאדם שפוי צריך להשתמש בכל ימי חייו.
על הכל פיקחו העורך וסגנו, מלבים את האש ומעניקים לי רוח גבית וכמה מאות (!) שקלים בחודש. הלילות שלי הפכו לסיוט, כי אנשים התקשרו אלי באמצע הלילה ואיחלו לי למות. עדיף מסרטן או משהו מכאיב יותר. אמא של אחת ממעצבות האופנה הזוטרות החליטה שכדי להכניס סיפורים למדור שלי היא פשוט תחכה לי מתחת לבית. והמרדף אחר סיפורים והרצון להיות כמה שיותר שנונה ואכזרית גמר לי את הנשמה. הייתי כתבת רכילות במלוא מובן המילה.
אחרי כמה חודשים טובים התחלתי את לימודי התואר הראשון שלי. באופן אירוני בחרתי במדע המדינה, כי עדיין אהבתי פוליטיקה והאמנתי שגם נחום ברנע יפרוש מתי שהוא. אחרי חצי שנה הלחץ בלימודים, מול הלחץ בעיתון הכריע אותי. החלטתי לצמצם קצת את דרישות התפקיד, לא 24 שעות ביממה, אולי רק, אם אפשר, סופי שבוע.
השיחה עם העורך, בלשון המעטה, לא עברה טוב.
"בעיתונות" הוא אמר בטון של היידי כלום (וכן, הכלום מכוון) "או שאת בפנים, או שאת בחוץ. אין אמצע"
"אז אני בחוץ" עניתי למרות שפחדתי ממנו למוות
"תגישי את הטור האחרון כשאת יוצאת"
עזבתי. הם עדיין חייבים לי כסף אם תשאלו אותי. בשל שיטת התשלום הנוראית של "שוטף פלוס 60 בתנאי שהבאת תיאום מס ואם לא לכי תחפשי", הרבה כספים אבדו לאורך הדרך, רובם למס הכנסה וביטוח לאומי. במהלך החודש שעבר עדיין קיבלתי טלפונים של "מותק, את יכולה להכניס את הידיעה הזו" ושמחתי לבשר להם שאני כבר לא בעסק. קפוט. נגמר. הם רק ביקשו את המספר של מי שמחליפה אותי.
חודשים אחר כך עוד בדקתי את הטור "שלי". מעניקה ציונים לאייטמים, מנסה לנחש מאיזה מקור הם קיבלו את הידיעה וכועסת על ההידרדרות הלא צפויה שלו. עד שהפך למדור של שכתוב קומיניקטים מיחסי ציבור. לעיתים אפילו את זה לא טרחו לעשות.
העורך צדק, אגב. אחרי שסיימתי את התואר הלא יעיל שלי, התדפקתי על דלתות של עיתונים. הצעתי ניסיון, מוטיבציה. ערסית מדוברת. אף אחד לא רצה. מי שיוצא מהמעגל לשלוש שנים, שלא יצפה שיחכו לו עם רגליים פתוחות. הקולגות שעבדו איתי באותה תקופה כבר התקדמו. אחד כתב ב"מעריב" השנייה ב"גלריה". סגן העורך נהיה תסריטאי, כתב החינוך נהפך לדובר. העורך מונה לאחד התפקידים הבכירים ברשת ואז הושפל, בעיית אתיקה קטנה, והוחזר שוב למקומון ועזב שוב.
יום שישי, 4 בספטמבר 2009
Breakup- procedure

"הוא לא יודע מה הוא הפסיד"
"את מדהימה"
"הוא לא שווה אותך"
"ממילא לא התאמתם"
"רגע, אבל בכלל לא רצית אותו!"
והאהוב עלי:
"את רוצה שארביץ לו?"
יום רביעי, 2 בספטמבר 2009
blond expectations
