"חבל שנכנסתי לפייסבוק שלו"
(ליאת מתחרטת)
חיי החברה שלי, שאת רובם אני מנהלת מהדירה ביד רמה, עמוסים במאורעות מלו דרמטיים. כל יום הוא חגיגה, או סיבה לאישפוז, או שאני מחליטה לאבחן את עצמי כחולת סכיזו עם דיכאון קליני ורושמת לעצמי עוגיות שוקולד כפתרון. הייתי הולכת לפסיכולוג. אני צריכה פסיכולוג.
אבל זה יקר.
וכמו שגלי (שימו לב, גלי, אפילו לא זארה!) כבר המציאו תחליף זול לנעלי הניטים של בלמיין, כך גם אני מוצאת פתרון ראוי וזמין לבוגרי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית - חברות! לא סתם חברות, אלא כאלו שנבחרו היטב, בפינצטה, על סמך ניסיון חיים, טראומות זוגיות וארון הנעליים שלהן. יחדיו אנחנו מנתחות בקור רוח ובדמעות את שגיאות חיינו, מעדכנות את רשימת האוייבים הארוכה ועורכות שבועות דם כואבות (כל אחת מתלוננת על כאבי המחזור שלה ויחד אנחנו מרגישות שותפות גורל).
את ליאת הכרתי בזמן שעבדתי בשלוחה המקומית של משרד רואי חשבון מפורסם בזמן הלימודים בתור מזכירת-על (ונתתי לריקי ג'רוויס את כל החומר הטוב! לעזאזל!) והיא איישה את המשרד באשדוד. אל תשאלו אותי מה יש לרואי חשבון לעשות באשדוד ולא אצטרך לשקר לכם על הלבנת הון. רק אספר שהחיבור ביני לבין ליאת היה מיידי, משעשע ורכלני בעיקרו. חצי שנה דיברנו טלפונית ומסנג'רית, חלקנו סודות, את הקוד לכספת ובסופו של דבר, כתעודת ביטוח, גם את הפרטים האישיים של מאהבת הבוס, ליתר ביטחון.
מאז חלפו כמה שנים, אבל הקשר רק התהדק. רובו וירטואלי, כי ביננו, גם לי אין מה לעשות באשדוד ואין לי שום הון שניתן להלבין, אבל התכתבות יומית במסנג'ר יש והיא עסיסית ואינטימית יותר מרוב הקשרים הוורבלים היום-יומיים שלי. אנחנו דנות בסוגיות הרות גורל כמו "מין אוראלי - קווים לדמותו" או "תואר במשפטים - האם העולם צריך עוד עורכי דין?" וכמובן "האם שרה תצטרף מחר לביביניהו בניו יורק ואם כן, מה היא תלבש?". היום, בעקבות הבהוב של האקס המיתולוגי הפרטי של ליאת, שהעז, ברוב חוצפתו לשלוח לה "שנה טובה", העלנו את השאלה החשובה ביותר -
לדעת או לדעת (מה קורה איתו עכשיו)?
ליאת מעדיפה לא לדעת. הלך, נעלם, נגוז מחייה. לא פייסבוק, לא טוויטר. לא חברים משותפים. לא להתקשר לדיקאן שלו באוניברסיטה ולבקש לקבל את גיליון הציונים שלו באמתלת שווא (היי! עשיתי את זה רק פעם אחת ולא האמנתי שזה הצליח! הם ממש תמימים שם בבאר שבע). היא מעדיפה לשבת בבית ולדמיין את האפשרות הגרועה ביותר. שהוא גר עם חברה בלונדינית משגעת, בדירת גג ברמת גן, הם מאוהבים ומתכננים חתונת סתיו. בפריז.
אני, אם עוד לא הבנתם, כעיתונאית חוקרת, מעדיפה לדעת אם בדיקת השתן האחרונה יצאה חיובית או לא. כל האמצעים כשרים בעיני. אני זוללת את המידע, במן הנאה מזוכיסטית ואף מפריזה בהן, כדי להכאיב לעצמי כמה שאפשר בתקווה להתגבר על הכאב. מישהי ראתה אותו בפאב "שלנו" הוא בטח יצא שם לדייט. הוא הצטלם והעלה לפייסבוק תמונות עם "ידידה", היא בטח מאוהבת בו והם הולכים להתחתן. הנה, רק השבוע גיליתי כי אחד מהאנשים שיצאתי איתם, דק רקק במפה הרומנטית שלי, עובר לגור עם חברתו והם מדברים על לעשות ילדים. הרגשתי, חמש דקות אחרי שהצלחתי להיזכר מי זה הבחור ולחבר פרצוף לשם, הייתה נוראית. כאב! צער! אם עד עכשיו השלתי את עצמי כי האפס יושב בבית ומתאבל על לכתי, שנתיים אחרי שנפרדנו, עכשיו יש לי הוכחות (טוב, שמועות) שהוא עבר הלאה.
טיפול בהלם יקראו לזה המומחים.
שגרה, אקרא לזה אני.
ועולה השאלה, כפי שתהתה קארי ברדשאו האנורקטית - מה עדיף? לא לדעת עליו כלום ולייסר את עצמך בספקולציות נוראית, שרוב הקשר שלהן למציאות הוא רופף בהחלט או לדאוג לקבל (או לגנוב, הכל עניין של סמנטיקה) מידע מעודכן שאומנם יכאיב ברקמות הכי רגישות, אבל לפחות ישאיר אותך על קרקע מציאותית ואכזרית?
או כמו שניסחה זאת רטינוב הנכלולית - לאהוב ולאבד או לאבד ולהזמין עליו חוקר פרטי?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מיאו, חתולה.