במבט לאחור, אני מבינה שניחנתי בזיכרון סלקטיבי. הרי כל מה שקרה היום בבוקר כבר קרה בעבר. הגבות השרופות. המתכונים המסובכים. הרעלות הקיבה. ניידות האמבולנס. אפילו הנטישה המאסיבית של בני הבית, עת אני מתקרבת למדף הסינרים במטבח, הכל היה מוכר. אבל אני, בנחישות נשית שאין כמוה, עצמתי עין לכל הרמזים המטרימים והחלטתי לנסות שוב.
להכין פנקייקס.
זה דווקא התחיל אופטימי. שמונה בבוקר, אני עומדת במטבח, כולם עדיין ישנים, הלומים מרצף ארוחות-אורחים-עיתונים שהוטל לפתחנו בחג הזה. לבושה סינור פרחוני,קולקציית פראדה 1992, וכתמי קמח מעטרים את אפי. זה לא מרגיש לי טבעי, ה"בית קטן בהתנחלות". מלבד גיחות עונתיות, מערכת היחסים שלי עם המטבח היא מאוד ברורה: מינימום מאמץ, מקסימום קלוריות. לפתוח את המקרר, להרוג סלט טורקי ולנוח. אבל הסתיו הממזרי הזה כל כך מקסים בחוץ והשתלטה עלי פנטזיה איך המשפחה שלי תתעורר, תריח את המאפים הטריים ותשכח איך השתכרתי בערב החג.
כמו כל משימה רצינית, התחלתי בתחקיר. פנקייקס עם חמוציות ובננות נשמע לי תמיד ספרותי, שובב וטעים. "כמה קשה זה כבר יכול להיות?" שאלתי את עצמי בקול, בעודי חופרת במרחב הוירטואלי ומחפשת מתכונים שאין בהם מרכיבים מוזרים כמו "קורנפלור" "חמאה ביתית" או "יוגורט עיזים". (הלו-הלו, אנחנו משפחה של מרגרינה ותמצית וניל של שופרסל בלי חומרים טבעיים. תחכום אפשר למצוא בארון שלי, לא בארונות המטבח שלי). בסוף, אחרי פסילת מתכונים מסובכים מידי (מה זה אומר לנפות קמח? זה כמו שמנפים את הבנות השמנות מהתיכון?) מצאתי מתכון, משהו מאתר "בישולים לילדים - בקלי קלות!". בדיוק רמת המבחן הרצויה עלי.
פרשתי את המרכיבים על השיש, שלפתי מיקסר, מערבל מזון, קערה וחמש עשרה כפות והשתדלתי להדחיק את חווית הפנקייק'ס שניסיתי להכין לאקס לפני חודשיים. גם אז השתלטה עלי רוחה של מרתה סטיוארט ואני נחפזתי להכין לו יציקות בטון פריכות שאותן כיניתי "מאפינס". הוא אכל אותן בחשש, ירק לפח כשלא הסתכלתי והחמיא לי בחום על התוצרת. אם זו לא אהבה, מה כן?
החביתית הראשונה לא יצאה משהו. ובלא יצאה משהו אני מתכוונת לגוש מפוחם ושרוף, עם בטן רכה ולא מטוגנת באמצע. "הממ" טעמתי "דווקא נחמד. כמו לאכול בצק עוגיות. מפוחם ושרוף. אבל מילא, כולם יודעים שהראשונה תמיד נכשלת". שפכתי עוד מהבלילה והבחנתי בגושי קמח שנצמדו למחבת. "הא! היא לא דלילה מספיק" איבחנתי. "צריך נוזלים. לא משהו שכוס חלב לא תסדר". לרוע המזל, האורחים שהגיעו אלינו לחג גמרו את שקית-חלב-החירום שאנחנו מחביאים בפריזר. אבל היי, הם הביאו בקבוק יין. "הא!" אמרתי "יגעת ומצאת, תאמין. אין כמו קצת אילתורים במטבח. או כוס יין". והוספתי. ואז קצת קמח רגיל, כי לא סמכתי על הקמח המלא (הוא תמיד נראה לי חשוד מידי, בריא מידי), וקצת קליפת לימון, כי צחי בוקששתר, כך שמעתי, תמיד מוסיף קליפת לימון לכל דבר. וערבבתי, ושפכתי שוב למחבת. ואז נזכרתי שלא שימנתי את המחבת ושפכתי שמן. וטיגנתי. והתפללתי לגי'ימי אוליבר "בבקשה ג'יימי, אם אתה שומע, בבקשה שייצא עיגול מושלם של פנקייק ואם לא קשה לך, שיהיה אכיל". והוא כנראה שמע, כי בדרך פלא נוצר על המחבת עיגול מושלם, שעליו פיזרתי ביד נדיבה בננות ופתיתי שוקולד ופירות יער וקליפת לימון. בדיוק מספיק תוספות כדיי לראות את העיגול שלי מתפורר כמו מפת הדרכים ומתפרק לשני עמים שלא יתחברו לעולם. לא משנה כמה מיטשל ינסה.
קערה שלמה הקרבתי על מזבח הניסיונות הגיאומטרים שלי. עיגול, מעויין, ריבוע, מלבן, טרפז. צורה לא מזוהה. בשלב מסוים הפעלתי נוהל עננים והתחלתי לדמיין בעלי חיים בצורות שנוצרו על המחבת. המשפחה התחילה להתעורר, לצערי לריחו הנפלא של שמן שרוף ובצק מטוגן, ובכיור החלו להצטבר כמויות כלים שיצרו את הרושם כאילו גבר ביקר במטבח. אחרי תקרית קטנה שבה הבנתי למה אבא שלי שומר תמיד מטף בהישג יד, הכרזתי על הפסד במערכה וביצעתי נסיגה. אז לא יהיו צורות מושלמות או פנקייקס צרובים בעדינות על מחבת חמה. אבל תהיה ארוחת בוקר נהדרת!
ערכתי את השולחן, מעמיסה עליו בטירוף חושים תה, גבינות, לחם, ריבות וסלט. הושבתי את כולם מול השולחן והנחתי את הערימה הקטנה שנותרה מהקרבות במרכז. "קחו, תתכבדו" מירפקתי את בני משפחתי האוהבים. "זה אכיל, אני נשבעת. אני אכלתי את ה-50 הקודמות והן היו נהדרות". אחי הקטן החליט לזייף התקף לב (הוא בן 16) ופרש "לנוח בחדרו". אחותי הציעה שהיא תכין איזו עוגת דבש "רק עד שהן יתקררו, את יודעת, אם מישהו ירצה משהו מתוק". "אבל גם הפנקייקס שלי מתוקים" קראתי אליה "יש בהן סוכר. או שזה היה מלח?". אחי השני החליט כי הוא חייב לבדוק עכשיו מיילים מהעבודה ורק הוריי נשארו יושבים. מבטם נשוא אלי, מלא אהבה וחשש. אמי הרימה את החתיכה הראשונה, ריחרחה אותה קלות ונזכרה ב"סוכרת" שגילו אצלה לפני החג אצל רופא שקרכלשהוא "ורק תה מתוקה, בסדר?". רק אבא שלי, סגן אלוף מצטיין ש"אכל כבר חרא וחרץ בחיים" שלו, להגדרתו ו"נראה אתכם מחזיקים מעמד עם מנת קרב אחת שפג תוקפה במלחמה" העז לטעום. הוא הרים את החתיכה הכי פחות שרופה, תחב אותה לפיו, מיצמץ, ליקק, נגס ולעס. "הממ מותק" שמעתי את שיניו גורסות את קליפות הביצה (אלוהים, אני מקווה שאלו היו רק קליפות ביצה) "שמת בזה לימון, נכון? זה נהדר!"
ואם זו לא אהבה, אז מה כן?
אין כמו אבא.
השבמחקבידידות,
זרת.