"אתן באותו גיל, אז אזלו לך התירוצים"
(אני משנעת את מאמא בוהן לכיוון חדר הכושר)
אז מדונה בארץ. איזו התרגשות. אילו שרירים. כמה פרובינציאלים אנחנו יכולים להיות. דביקים, מתוקים ומשלמים במזומן, בדיוק כמו שמדונה אוהבת אותם. אודה, גם אני נתתי את חלקי בחגיגת המדונ-מאמה והצלחתי לראיין את מעצב השיער ששוכב עם העוזר של הרקדן השלישי משמאל שלה. זה לא היה פשוט ונאלצתי לארגן שלמונים מכובדים כדי להשגיג את הראיון הזה, אבל זה היה שווה. הוא הודה שהרקדן השלישי הזכיר פעם ש"היא ממש לא דיווה כמו שעושים אותה" ואני זכיתי לשים תמונה של הגמדה הבלונדינית בכתבה. win-win situation לכל הדעות.
להופעה לא הלכתי, מצבים שכאלו מלחיצים אותי. בתור מישהי שמחזיקה בארסנל הסיפורים שלה לפחות שלושה מקרים של התחמקויות מפיגועי תופת (בכל זאת, ירושלמית) התקהלות של יותר מחמישה אנשים מרגישה לי צפופה ומעל 10 כיעד לפיצוץ. החום, הלחות, הצפיפות, השירותים הכימיים וקוצר ראייה שאפשר להגדירו כ"מסכן חיי אדם" מנעו ממני לשנע את עצמי לפקקי תל אביב. קראו לי סנובית, קראו לי ברונטית, אבל הופעות חיות מפחידות אותי.
את האחות הקטנה שלי, בוהן ליטל (little and not lital) הדברים הללו רק מדליקים. את הכרטיסים להופעה היא רכשה עם פתיחת הקופות ומאז, במשך חודשיים רצופים, היא מדדה כל אדיפטציה מהארון שלה שמתכתבת עם הקריירה של מדונה. הייתי רוצה להגיד לכם שעצרתי אותה בשלב החרוטים, או התחרה הלבנה, או שלא צילמתי תמונות. אבל אז אצא שקרנית גרועה.
בסוף היא הלכה על שמלת ג'ינס וחולצת משבצות, מחווה לתקופת האול-אמריקנה שעברה על המלכה אסתר לפני חמש שנים (ושלעניות דעתי הולכת לחזור בגדול בחורף הגדול. סנובית, חולצת משבצות בגאפ כבר קנית?). הקטנה נסעה, כשלוחת הגישוש המשפחתית למשימות מפרכות, ועידכנה אותנו אס.אמ.אסית, למשך כל ההופעה:
"אני לא רואה כלום"
"את לא יודעת איזה תור יש לשירותים"
"יש פה שני ערסים שהולכים מכות"
"החרימו לי את המים"
"יש פה איזו נקודה שחורה ברקע, נראה לי זו היא"
"אה, לא, זה המאבטח השחור שלה"
"שתי פרחות התחילו ללכת פה מכות"
"את מכירה איזה די.ג'י פול אקלופנגד?"
"ג'סטין לא מגיע!"
"ג'סטין הגיע!"
"אה, לא. מדונה סתם רוקדת עם עמוד, כרגיל"
"אני חייבת פיפי"
"היא מדהימה! יש לה גוף מהמם!"
"יואו, את לא יודעת איך היא רוקדת"
"אני לא רואה כלום"
כאמור, חוויה היסטורית.
בה בעת, החלטתי לשחק משחק קטן ביני לבין עצמי שנקרא השוואות. אנו, העם הנשי, אוהב מאוד להשוות, כל דבר וכל עניין. גם אם היא אומרת לך שהיא לא משווה אותך לאף אחד ואתה עומד בפני עצמך, היא משקרת. אנחנו אוהבות להשוות, אנחנו נוטרות טינה וגם מתחילות הרבה משפטים עם החברות שלנו שמתחילים בדיוק ככה: "אני לא רוצה להשוות, אבל יואב היה הרבה יותר מתחשב ממנו. תמיד הביא פרחים והוריד את הזבל". ולא, אתה לא יכול לנצח את זה. למעשה, האפשרות היחידה להימנע מהשוואות, גם בין הסדינים, היא לחטוף אותה כשהיא עוד בת 11 ולהחביא אותה מהמין האנושי בבית אוהלים כשאתה הגבר היחיד שהיא מכירה. נכון, קצת חולני, אבל עובד.
אז עשיתי השוואות. הרי מאמא בוהן ומאמא לורדס חולקות את אותו תאריך לידה, אותו מספר ילדים ואותם שורשים ברונטים. אך בעוד גברת אירוטיקה עושה שפגט אווירי ויוצאת עם ישו, מאמא בוהן עושה מקרונים ושניצל. עשרות מיליוני דולרים בבנק לעומת משכורת של גננת. ידעה יותר גברים מבנק הזרע בקליפורניה מול סירוב לפלרטט עם השומר הרוסי בממילא. קיבורת זרוע של מתעמלת רומניה-טרום-הקמת-המועצה-לשלום-הילד ומנגד - אישה רכה אשר מסרבת להכיר בקיום חוג הפילאטיס השכונתי.
"תגידי" פניתי אליה (לזו שבמטבח, לא זו שעל הבמה) "לא חשבת פעם שאולי את היית יכולה להיות במקום מדונה? להוציא ספרים על סקס, להרוויח מיליוני דולרים, להיות בכושר של ארנב אנרג'ייזר, גישה לכל בתי האופנה המובילים בעולם, קמפיינים ללואי ויטון, אחוזה בריטית, אייקון עולמי? הרי בסך הכל, מה ההבדל ביניכן? אתן אפילו באותו גובה, פשוט בחרת בכיוון הלא נכון"
"הדבר היחיד" השיבה האם "שבו אני מקנאה במדונה לעומתי, הוא שיש לה שני ילדים מאומצים"
"מה?" שעיתי לעברה "היית רוצה שני אתיופים בבית? בפתח תקווה יודעים על הסטייה שלך?"
"זה לא הצבע" ענתה "אלא הטבע. יש משהו מאוד משחרר בלבחור את הילדים שלך"
ביץ'
נו זה די ברור... אם ממילא חייבים להשוות את הכל, הרי גם הילדים הם מטרה כשרה לחלוטין, וכבר עדיף שתהיה עמדת פתיחה מוצלחת יותר :)
השבמחקבכל מקרה, לאמא שלך מסתבר יש חוש הומור מוצלח מאוד.
ניגר :)